וירג׳יניה,‏ אחת מעדי־יהוה,‏ סובלת ממחלה שנקראת תסמונת הנעילה.‏ גופה משותק.‏ היא יכולה לראות ולשמוע,‏ לפקוח ולעצום את עיניה ולהזיז קלות את ראשה.‏ היא לא מסוגלת לדבר או לאכול.‏ היו ימים שהיא הייתה בריאה ומלאת אנרגיה.‏ אבל בוקר אחד ב־1997 היא הרגישה כאב חד ומתמשך באחורי הראש.‏ בעלה לקח אותה לבית החולים,‏ ובאותו הערב היא נכנסה לתרדמת.‏ היא התעוררה אחרי שבועיים ביחידה לטיפול נמרץ כשהיא משותקת ומחוברת למכונת הנשמה.‏ במשך מספר ימים לא זכרה דבר ואפילו לא ידעה מי היא.‏

 וירג׳יניה מסבירה מה קרה בהמשך.‏ ”‏בהדרגה חזרו אליי הזיכרונות.‏ התפללתי תפילות עזות.‏ לא רציתי למות ולהשאיר את בני הקטן בלי אימא.‏ ניסיתי להיזכר בכמה שיותר פסוקים מהמקרא כדי לאזור אומץ.‏

 ‏”‏בסוף הרופאים שחררו אותי מטיפול נמרץ.‏ אחרי חצי שנה בבתי חולים שונים ובמרכז שיקומי,‏ שלחו אותי הביתה.‏ עדיין הייתי משותקת לגמרי והייתי זקוקה לסיוע בכל פעולה.‏ הייתי כל כך מיואשת.‏ הרגשתי שאני חסרת ערך לאחרים וליהוה.‏ גם דאגתי כי לא יכולתי לטפל בבן שלי.‏

 ‏”‏התחלתי לקרוא חוויות של עדי־יהוה אחרים שהתמודדו עם מצבים כמו שלי,‏ והתרשמתי מאוד ממה שהם הצליחו לעשות בשביל יהוה.‏ לכן ניסיתי לטפח גישה חיובית ולהתמקד במה שאני כן יכולה לעשות.‏ לפני שחליתי לא היה לי הרבה זמן לפעילויות רוחניות.‏ עכשיו התפנה לי כל היום,‏ כל יום.‏ אז במקום לשקוע בייאוש,‏ התמקדתי בשירות למען יהוה.‏

 ‏”‏למדתי להשתמש במחשב.‏ אני מקלידה בעזרת תוכנה שמפרשת את תנועות ראשי.‏ זה מתיש,‏ אבל הטכנולוגיה מאפשרת לי ללמוד את המקרא ולחלוק את תקוותי עם אחרים באמצעות מכתבים ואימיילים.‏ כדי לתקשר עם הסובבים אותי יש לי לוח עם אותיות האלף־בית.‏ מי שנמצא איתי מצביע על האותיות בזו אחר זו.‏ כשנבחרת האות הלא־נכונה,‏ אני פוקחת לרווחה את עיניי;‏ כשהאות הנכונה נבחרת,‏ אני עוצמת עיניים.‏ ככה אנחנו חוזרים על התהליך כדי ליצור מילים ומשפטים.‏ יש אחיות שמבלות הרבה זמן בחברתי והן כבר יודעות מראש מה אני רוצה לומר.‏ כשהן לפעמים טועות במילה,‏ אנחנו מתייחסות לזה בהומור.‏

 ‏”‏אני נהנית להיות מעורבת בפעילויות הקהילה.‏ אני תמיד מתחברת לאסיפות,‏ ועכשיו באמצעות ועידות וידיאו.‏ אני יכולה להקליד תשובות,‏ ומישהו מקריא אותן בחלקים שבהשתתפות הקהל.‏ אני גם צופה בתוכניות החודשיות ב־‏JW Broadcasting יחד עם קבוצה קטנה של עדי־יהוה.‏ a

 ‏”‏אני סובלת מתסמונת הנעילה כבר 23 שנה.‏ לפעמים אני עצובה.‏ אבל אני מצליחה להתגבר על הרגעים האלה בעזרת תפילות,‏ התרועעות עם האחים ושמירה על שגרה רוחנית טובה.‏ למעשה,‏ בזכות עזרתם של חברי הקהילה הצלחתי לשרת כחלוצה עוזרת במשך יותר משש שנים.‏ השתדלתי להציב דוגמה טובה לבני,‏ אלסנדרו,‏ שעכשיו נשוי ומשרת כזקן קהילה.‏ הוא גם משרת כחלוץ רגיל יחד עם אשתו.‏

 ‏”‏אני לעיתים קרובות מהרהרת בדברים שאוכל לעשות בגן העדן העתיד לבוא.‏ הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה ממש להשתמש בקול שלי כדי לדבר על יהוה.‏ אני רוצה לטייל בטבע על גדות הנחל ופשוט ליהנות מהנוף היפה.‏ ומכיוון שאני מקבלת נוזלים והזנה דרך צינורית כבר שני עשורים,‏ אני מחכה בקוצר רוח לקטוף תפוח מהעץ ולנגוס בו.‏ וכמובן,‏ בתור איטלקייה,‏ אני מצפה להכין ולאכול את המאכלים האיטלקיים האהובים עליי,‏ כולל פיצה!‏

 ‏”‏’‏תקוות הישועה’‏ שומרת על שכלי (‏תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏8‏)‏.‏ אני מדמיינת את עצמי בעולם החדש וזה נותן לי שמחה למרות המגבלות הפיזיות שלי,‏ שאני בטוחה שיחלפו בקרוב.‏ כן,‏ אני מצפה בכיליון עיניים ל’‏חיים האמיתיים’‏ שיהוה הבטיח לתת לנו באמצעות מלכותו”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏19;‏ מתי ו׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏