התרופה שלו זה לשרת את אלוהים!
כאשר הוזמנו שני חלוצים להיכנס לבית בקניה, הם הופתעו לראות אדם שוכב במיטה ולו גוף קטן מאוד וזרועות קצרות. לאחר שהראו לו שאלוהים מבטיח שיום אחד ’ידלג הפיסח כאייל’, חייך אליהם האיש חיוך רחב (יש׳ ל״ה:6).
התברר לחלוצים שאונסמס, היום בשנות ה־30 המאוחרות לחייו, סובל מלידה מאוסטאוגנזיס אימפרפקטה, או מחלת העצמות השבירות. עצמותיו היו כה שבירות, שדי היה בלחץ הקל שבקלים כדי לגרום להן להישבר. הואיל ואין מרפא או טיפול יעיל למחלה, ציפה אונסמס לבלות את שארית חייו בכאבים כשהוא מרותק לכיסא גלגלים.
אונסמס הסכים לקבל שיעורי מקרא. אך אמו סירבה לתת לו לנכוח באסיפות המשיחיות, מחשש שהוא ייפצע ויסבול עוד יותר. לכן האחים הקליטו עבורו את האסיפות, והוא הקשיב להן בביתו. אחרי שלמד חמישה חודשים, החליט אונסמס שהוא רוצה לבוא לאסיפות למרות הסיכונים.
האם הנוכחות באסיפות אכן החמירה את כאביו? ההיפך הוא הנכון. ”הרגשתי שהכאב הכרוני שלי פוחת באסיפות”, מספר אונסמס. הוא אמר שהרגשתו השתפרה תודות לתקווה החדשה שמצא. אמו הבחינה בשינוי שחל במצב רוחו של בנה, ומרוב שמחה הסכימה גם היא ללמוד את המקרא. היא נהגה לומר, ”התרופה של בני זה לשרת את אלוהים”.
לא חלף זמן רב ואונסמס נעשה למבשר לא־טבול. עם הזמן נטבל, וכיום הוא משרת־עוזר. אף שאין הוא מסוגל להשתמש ברגליו ובאחת מזרועותיו, בער באונסמס הרצון לעשות כל שביכולתו בשירות יהוה. הוא רצה לשרת כחלוץ עוזר, אך היסס להגיש בקשה. הוא ידע שיהיה עליו להסתמך לגמרי על אנשים אחרים שיצטרכו לדחוף את כיסא הגלגלים שלו. כאשר הביע את דאגתו באוזני אחיו לאמונה, הם הבטיחו לתמוך בו. והם אכן עשו כן ועזרו לו לשרת כחלוץ עוזר.
בהמשך, כאשר רצה לשרת כחלוץ רגיל, אותם חששות צפו ועלו. אלא שבשלב מסוים הוא שאב את העידוד הנחוץ מתוך הפסוק היומי. הפסוק היה תהלים ל״ד:9: ”טעמו וראו כי טוב יהוה”. לאחר שהקדיש מחשבה לפסוק החליט אונסמס להצטרף לשורות החלוצים הרגילים. הוא מבשר כיום ארבעה ימים בשבוע ויש לו מספר תלמידי מקרא המתקדמים יפה מבחינה רוחנית. בשנת 2010 למד בבית־הספר לשירות החלוצי. עד כמה שמח שהמורה בבית־הספר היה אחד משני האחים שפגשו אותו בפעם הראשונה!
הוריו של אונסמס כבר נפטרו, אבל האחים והאחיות בקהילה דואגים לצרכיו היומיומיים. הוא אסיר תודה על כל הברכות שמהן הוא נהנה כיום ומייחל ליום שבו ”בל יאמר שכן: ’חליתי’” (יש׳ ל״ג:24).
