נולדתי בסיודד אוברגון שבצפון מקסיקו,‏ החמישי מבין תשעה ילדים.‏ התגוררנו בפאתי העיר,‏ שם אבי ניהל חווה קטנה.‏ היה זה מקום נעים לחיות בו,‏ ומשפחתנו הייתה מאוחדת ומאושרת.‏ למרבה הצער,‏ כשהייתי רק בן חמש,‏ סופת הוריקן הרסה את החווה שלנו,‏ ונאלצנו לעבור לגור בעיירה אחרת.‏

 אבי החל לשגשג מבחינה כלכלית.‏ אך באותה תקופה הוא גם הפך לאלכוהוליסט.‏ הדבר השפיע על נישואיו וגם עלינו כילדים.‏ התחלנו לעשן סיגריות שגנבנו מאבי.‏ כשהייתי רק בן שש השתכרתי בפעם הראשונה.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ הוריי נפרדו ומצבי רק החמיר.‏

 אימי עברה להתגורר עם גבר אחר ולקחה אותנו איתה.‏ הוא לא היה מוכן לתת לה כסף,‏ ולא יכולנו להתקיים ממה שהיא הרוויחה.‏ לכן אחיי ואני עבדנו בכל עבודה אפשרית,‏ אך בקושי הצלחנו לשרוד.‏ עבדתי בצחצוח נעליים ומכירת לחם,‏ עיתונים,‏ מסטיקים ודברים אחרים.‏ גם הסתובבתי ברחבי העיר בחיפוש אחר מזון בפחי האשפה של העשירים.‏

 בגיל עשר איש אחד הזמין אותי לעבוד איתו במזבלה העירונית.‏ קיבלתי את הצעתו ועזבתי את בית־הספר ואת הבית.‏ הוא שילם לי פחות מדולר ליום ונתן לי אוכל שנאסף מהמזבלה.‏ התגוררתי בבקתה שבניתי מפסולת שמצאתי במזבלה.‏ האנשים סביבי השתמשו בשפה גסה וחיו חיי הפקרות מינית.‏ רבים מהם היו מכורים לסמים ואלכוהוליסטים.‏ זאת הייתה התקופה הגרועה ביותר בחיי,‏ ומדי לילה בכיתי ורעדתי מפחד.‏ מאוד התביישתי בעצמי בגלל העוני וההשכלה המועטה שלי.‏ חייתי במזבלה במשך כשלוש שנים עד שעברתי למדינה אחרת במקסיקו.‏ עבדתי שם בשדות פרחים,‏ כותנה,‏ קני סוכר ותפוחי אדמה.‏

 כעבור ארבע שנים חזרתי להתגורר בסיודד אוברגון.‏ אחת הדודות שלי,‏ שהייתה רופאת אליל,‏ נתנה לי חדר בביתה.‏ התחלתי לסבול מסיוטים ונעשיתי כל כך מדוכא עד כי היו לי מחשבות אובדניות.‏ לילה אחד התפללתי:‏ ”‏אלוהים,‏ אם אתה קיים,‏ אני רוצה להכיר אותך ולשרת אותך לנצח.‏ אם קיימת דת אמת,‏ אני רוצה למצוא אותה”‏.‏

 תמיד הייתה לי נטייה רוחנית.‏ כבר בתור ילד הלכתי לכנסיות שונות,‏ אבל התאכזבתי מכולן.‏ באף אחת מהן לא ממש דיברו על המקרא או עזרו לי למלא את הצורך הרוחני שלי.‏ בחלקן שמו דגש מוגזם על כסף,‏ ואילו באחרות חברי הכנסייה חיו חיי הפקרות מינית.‏

 בגיל 19 אחד הגיסים שלי סיפר לי שעדי־יהוה הראו לו מה המקרא אומר על השימוש בצלמים דתיים‏.‏ הוא הקריא לי את הכתוב בשמות כ׳:‏4,‏ 5‏,‏ שם נאמר שאל לנו לעשות לנו פסל.‏ בפסוק 5 נאמר:‏ ”‏לא תשתחווה להם ולא תעובדם, כי אנוכי יהוה אלוהיך אל קנא”‏.‏ הוא שאל אותי:‏ ”‏אם אלוהים משתמש בצלמים כדי לחולל ניסים או אם הוא רוצה שנשתמש בהם בפולחן שלו,‏ למה הוא אוסר עליהם?‏”‏ זה גרם לי לחשוב.‏ בהמשך היו לנו כמה וכמה שיחות על המקרא.‏ כל כך נהניתי מהשיחות האלו שהזמן חלף כהרף עין.‏

 בהמשך הוא לקח אותי לאסיפה של עדי־יהוה‏.‏ מאוד התרשמתי ממה שראיתי ושמעתי שם.‏ אפילו צעירים השתתפו בתוכנית ודיברו בשטף מהבמה.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏איזו השכלה אנשים מקבלים כאן!‏’‏ למרות השיער הארוך והמראה המוזנח שלי,‏ עדי־יהוה קיבלו אותי בחום.‏ משפחה אחת אפילו הזמינה אותי להצטרף אליהם לארוחת ערב אחרי האסיפה!‏

 כשהתחלתי ללמוד את המקרא בעזרת עדי־יהוה,‏ הבנתי שיהוה אלוהים הוא אב אוהב הדואג לנו ללא קשר למצבנו הכלכלי או החברתי,‏ לרקע הגזעי שלנו או להשכלה שקיבלנו.‏ הוא באמת אינו נושא פנים (‏מעשי השליחים י׳:‏34,‏ 35‏)‏.‏ סוף סוף יכולתי למלא את הצורך הרוחני שלי!‏ הריקנות שחשתי הלכה ונעלמה.‏

 החיים שלי החלו להשתפר פלאים.‏ הפסקתי לעשן,‏ להשתכר ולקלל.‏ התרעומת שחשתי מאז שהייתי ילד החלה להיעלם,‏ וכך גם הסיוטים הנוראיים שלי.‏ התגברתי על רגשי הנחיתות שהיו טבועים בי בגלל הטראומות הרגשיות שחוויתי בילדותי וההשכלה המועטה שקיבלתי.‏

 יש לי אישה נפלאה שאוהבת את יהוה ותומכת בי.‏ אני משרת כיום כמשגיח נודד ומבקר קהילות של עדי־יהוה כדי לעודד וללמד את אחיי ואחיותיי לאמונה.‏ תודות ליכולתו של המקרא לרפא ולהשכלה המעולה שאלוהים מעניק לנו,‏ אני כבר לא מתבייש בעצמי.‏