לאנשים מסוימים לוקח זמן רב ללמוד מהניסיון המר שלהם.‏ זה נכון לגביי.‏ נולדתי וגדלתי בברצלונה,‏ העיר השנייה בגודלה בספרד.‏ משפחתי התגוררה באזור שנקרא סומורוסטרו,‏ ששכן לאורך קו החוף של העיר.‏ האזור היה נגוע בפשע ובסחר בסמים.‏

 הוריי הביאו לעולם תשעה ילדים,‏ ואני הבכור מביניהם.‏ היינו משפחה ענייה מאוד,‏ ולכן אבי שלח אותי לעבוד כאוסף כדורים במועדון טניס מקומי.‏ הייתי בן עשר,‏ ועבדתי עשר שעות ביום.‏ לכן לא יכולתי ללמוד בבית־הספר כמו רוב הילדים בגילי.‏ בגיל 14 התחלתי לעבוד במסגרייה.‏

 ב־1975 זומנתי לשרת בצבא,‏ כי בזמנו היה חוק גיוס חובה בספרד.‏ רציתי הרפתקה בחיים,‏ ולכן התנדבתי לשרת בלגיון הזרים הספרדי במלייה,‏ מובלעת ספרדית בצפון אפריקה.‏ באותה תקופה שקעתי בעולם השפל של הסמים והאלכוהול.‏

ל אחר שעזבתי את הלגיון,‏ שבתי לברצלונה והקמתי כנופיה.‏ גנבנו כל דבר אפשרי,‏ והיינו מוכרים את הסחורה הגנובה כדי לקנות סמים.‏ התחלתי לצרוך אל־אס־די ואמפטמינים והידרדרתי לאורח חיים הסובב סביב מין,‏ אלכוהול והימורים.‏ סגנון החיים ההרסני שלי הפך אותי לאדם יותר ויותר אלים.‏ תמיד נשאתי עימי סכין,‏ גרזן או מצ׳טה ולא היססתי להשתמש בהם במקרה הצורך.‏

 פעם אחת חברי הכנופיה שלי ואני גנבנו רכב,‏ והמשטרה פתחה במרדף אחרינו.‏ זה היה כמו סצנה מסרט.‏ נסענו ברכב הגנוב 30 קילומטר בערך,‏ ואז השוטרים החלו לירות לעברנו.‏ לבסוף הרכב התרסק,‏ וכולנו ברחנו מהמקום.‏ כשאבי גילה זאת,‏ הוא זרק אותי מהבית,‏ ואפשר להבין למה.‏

 במשך חמש השנים הבאות הרחובות היו ביתי.‏ ישנתי בכניסות של בניינים,‏ במשאיות,‏ על ספסלים בפארקים ובבתי קברות.‏ למשך זמן מה גם חייתי במערה.‏ לא הייתה לי שום מטרה בחיים,‏ והרגשתי שלא חשוב אם אחיה או אמות.‏ אפילו חתכתי את שורשי כף היד ואת הזרועות שלי כשהייתי בהשפעת סמים.‏ הצלקות האלה נשארו על גופי עד היום.‏

 כשהייתי בן 28 אימי חיפשה אותי וביקשה ממני לשוב הביתה.‏ הבטחתי לה שאשנה את אורח חיי,‏ אבל לקח לי זמן מה לקיים את הבטחתי.‏

 יום אחד אחר הצוהריים דפקו בדלת שני עדי־יהוה.‏ בזמן שהקשבתי להם,‏ אבי צעק מתוך הבית ואמר לי לטרוק להם את הדלת בפנים.‏ מאחר שאף פעם לא אהבתי לקבל פקודות,‏ החלטתי להתעלם ממנו.‏ הם הציעו לי שלושה ספרים קטנים,‏ ולקחתי אותם בשמחה.‏ שאלתי אותם היכן הם מתאספים,‏ ולאחר כמה ימים הגעתי לשם ונעמדתי מול אולם המלכות.‏

 הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הלבוש המסודר והנקי של כולם.‏ לי לעומת זאת היה שיער ארוך,‏ זקן מטונף ובגדים בלויים.‏ היה ברור שאני לא שייך,‏ לכן נשארתי מחוץ לאולם.‏ אבל להפתעתי זיהיתי חבר לשעבר מהכנופיה,‏ ששמו חואן,‏ והוא לבש חליפה.‏ בהמשך נודע לי שהוא הפך לעד־יהוה רק שנה קודם לכן.‏ כשראיתי אותו קיבלתי את הביטחון שהייתי זקוק לו כדי להיכנס לאולם ולהישאר לאסיפה.‏ זו הייתה נקודת המפנה בחיי.‏

 הסכמתי לקבל שיעורי מקרא ומהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה להיות רצוי בעיני אלוהים,‏ עליי לשנות את האופי האגרסיבי שלי ואת אורח חיי הלא־מוסרי.‏ לא היה קל לערוך את השינויים האלה.‏ למדתי שכדי להשביע את רצון יהוה אלוהים,‏ עליי ’‏להשתנות על־ידי התחדשות שכלי’‏ (‏רומים י״ב:‏2‏)‏.‏ רחמיו של אלוהים נגעו עמוקות לליבי.‏ חרף כל הטעויות שלי,‏ הרגשתי שהוא נותן לי הזדמנות לפתוח דף חדש.‏ הדברים שלמדתי על יהוה אלוהים חדרו עמוק לליבי.‏ הבנתי שקיים בורא הדואג לי (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

 כל זה הניע אותי לחולל שינויים בחיי.‏ לדוגמה,‏ כשנושא הטבק עלה בשיעורי המקרא שלי,‏ אמרתי לעצמי:‏ ’‏אם יהוה אלוהים רוצה שאהיה נקי מטומאה בכל מובן,‏ ברור שאין יותר מקום לסיגריות’‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ז׳:‏1‏)‏.‏ לכן זרקתי אותן לפח.‏

 הייתי גם צריך להפסיק לצרוך ולמכור סמים.‏ זה דרש קצת יותר זמן ומאמצים.‏ לשם כך ידעתי שאני חייב לנתק קשרים עם חבריי.‏ השפעתם לא עזרה לי להתקדם מבחינה רוחנית.‏ עם הזמן התחלתי להישען יותר על אלוהים ועל עזרתם של חבריי החדשים בקהילה.‏ אהבתם ודאגתם האישית כלפיי היו דבר שלא חוויתי מעולם.‏ עם חלוף החודשים הצלחתי להיגמל מהסמים ו’‏ללבוש את האישיות החדשה’‏,‏ צעד שעזר לי להפוך לאדם רצוי בעיני אלוהים (‏אפסים ד׳:‏24‏)‏.‏ באוגוסט 1985 נטבלתי כעד־יהוה.‏

 המקרא העניק לי התחלה חדשה בחיים.‏ הוא שחרר אותי מסגנון חיים מזיק שפגע בגופי וגזל את כבודי.‏ למעשה,‏ למעלה מ־30 מחבריי לשעבר מתו בגיל צעיר מאיידס או ממחלות אחרות הנובעות מצריכת סמים.‏ בזכות עקרונות המקרא נחסך ממני הסוף הטרגי הזה,‏ ואין לי מילים להביע את עומק הערכתי.‏

 הסכינים והגרזנים שנהגתי לשאת עימי בצעירותי הם נחלת העבר.‏ מעולם לא תיארתי לעצמי שיום אחד אחזיק בידי מקרא כדי לעזור לאחרים.‏ כיום אשתי ואני עוסקים בהוראת המקרא במלוא זמננו.‏

 הוריי מעולם לא נהיו עדי־יהוה,‏ אבל הם התרשמו מהשינויים החיוביים שערכתי בעקבות לימוד המקרא.‏ אבי אפילו הגן על עדי־יהוה מול כל עמיתיו לעבודה.‏ היה ברור לו שאמונתי החדשה שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה.‏ אימי נהגה לומר שחבל שלא התחלתי ללמוד את המקרא מוקדם יותר.‏ אני מסכים איתה לחלוטין!‏

 מניסיוני למדתי שאין כל טעם לחפש סיפוק בסמים ובהרגלים פסולים אחרים.‏ כיום אני חש סיפוק אמיתי כשאני עוזר לאחרים ללמוד את האמת המצויה בדברו של אלוהים – האמת שהצילה את חיי.‏