במשך שנים רבות טענו מבקרי מקרא שהמלך בלשאצר,‏ המוזכר בספר דניאל,‏ לא היה ולא נברא (‏דנ׳ ה׳:‏1‏)‏.‏ הם החזיקו בהשקפה זו מפני שארכיאולוגים לא יכלו למצוא אף ראיה לכך שהוא אכן היה קיים.‏ אולם הדבר השתנה בשנת 1854.‏ מדוע?‏

באותה שנה קונסול בריטי בשם ג׳.‏ ג׳.‏ טיילור חקר כמה חורבות בעיר העתיקה אוּר,‏ השוכנת בדרום עיראק של ימינו.‏ שם,‏ בתוך מגדל גדול,‏ מצא החוקר כמה גלילי חרס.‏ על הגלילים,‏ שאורך כל אחד מהם כ־10 ס״מ,‏ היה חרות כתב יתדות.‏ הכתובת על אחד הגלילים כללה תפילה לאריכות ימים עבור המלך הבבלי נבונאיד ובכורו בלשאצר.‏ אפילו המבקרים נאלצו להודות:‏ תגלית זו מוכיחה שבלשאצר אכן היה קיים.‏

אולם המקרא אינו מציין רק שבלשאצר היה קיים,‏ אלא גם שהוא היה מלך.‏ גם כאן הטילו המבקרים ספק.‏ המדען האנגלי בן המאה ה־19 ויליאם טלבוט,‏ לדוגמה,‏ כתב שיש הטוענים ש”בֵּל־שר־אֻצֻר [בלשאצר] שלט במקביל לאביו נבונאיד.‏ אך בעניין זה אין אפילו שמץ של ראיה”.‏

אולם המחלוקת יושבה כאשר הכתובות על גלילי חרס אחרים חשפו כי אביו של בלשאצר,‏ המלך נבונאיד,‏ שהה בכל פעם למשך שנים אחדות מחוץ לבירה.‏ מה התרחש בהיעדרו?‏ ”כאשר היה נבונאיד בגלות”,‏ מציינת אנציקלופדיה בריטניקה ‏(‏אנג׳)‏,‏ ”הוא הפקיד בידי בלשאצר את הכתר ואת רוב צבאו”.‏ מכאן שבמהלך אותה תקופה שימש למעשה בלשאצר כשליט שותף בבבל.‏ לפיכך הארכיאולוג והבלשן אלן מילארד ציין שמתאים אפוא ש”ספר דניאל מכנה את בלשאצר ’‏מלך’‏”.‏

עבור משרתי אלוהים העדות העיקרית לכך שספר דניאל מהימן ונכתב בהשראת אלוהים מצויה,‏ כמובן,‏ בין דפי המקרא עצמם (‏טימ״ב ג׳:‏16‏)‏.‏