רנה,‏ אחות באמצע שנות ה־30 לחייה,‏ גדלה במשפחה של עדים נלהבים באוסטרליה.‏ ”עברנו פעמים רבות למקומות שבהם היה צורך גדול יותר במבשרי מלכות”,‏ היא אומרת.‏ ”אבי ואמי הפכו את החוויה למעניינת,‏ מרתקת ומהנה.‏ כשהפכתי לאם לשני ילדים,‏ רציתי שגם להם יהיו חיים כאלה”.‏

 לשיין בעלה של רנה,‏ אח בשנות ה־30 המאוחרות לחייו,‏ היו מטרות רוחניות דומות.‏ הוא מסביר:‏ ”לאחר לידת בתנו,‏ השנייה מבין שני ילדינו,‏ קראנו במצפה על משפחה של עדים ששטה ביכטה שלה לדרום־מערב האוקיינוס השקט כדי לבשר באיי טונגה.‏ * המאמר הזה הניע אותנו לכתוב למשרדי הסניף של עדי־יהוה באוסטרליה ובניו זילנד ולשאול אותם היכן קיים צורך במבשרי מלכות.‏ * בעקבות זאת הזמינו אותנו לעבור לטונגה — אותו מקום שעליו קראנו!‏”‏

לאחר ששיין,‏ רנה וילדיהם,‏ ג׳ייקוב וסקיי,‏ התגוררו בטונגה כשנה,‏ הם נאלצו לחזור לאוסטרליה עקב רצף מהומות,‏ אך הם לא שכחו את מטרתם להרחיב את שירותם.‏ בשנת 2011 הם עברו לאי נורפוק,‏ אי קטן באוקיינוס השקט השוכן כ־500,‏1 קילומטר מזרחית לאוסטרליה.‏ האם המעבר היה מוצלח?‏ כיום ג׳ייקוב בן ה־14 אומר:‏ ”יהוה לא רק דאג לנו אלא גם הפך את השירות לחוויה כיפית!‏”‏

בדומה לשיין,‏ רנה וילדיהם,‏ גילו משפחות רבות של עדי־יהוה נכונות לשרת במקומות שבהם יש צורך רב יותר.‏ מה הניע אותן לעבור?‏

ברנט וסימון,‏ זוג באמצע שנות ה־30 לחייהם,‏ ואסטון וכיילב בניהם,‏ כיום בני 12 ו־9,‏ עברו לבורקטאון,‏ עיירה מבודדת בקווינסלנד,‏ אוסטרליה.‏ ‏”העדים בישרו שם רק אחת לשלוש או ארבע שנים”,‏ מסביר ברנט.‏ ”רבים גילו עניין בבשורה הטובה.‏ רצינו לתת להם את ההזדמנות לקבל שיעורי מקרא באופן קבוע”.‏

מרק וקארן,‏ כעת בשנות ה־50 המוקדמות לחייהם,‏ שירתו במספר קהילות סמוך לסידני,‏ אוסטרליה,‏ לפני שעברו עם שלושת ילדיהם,‏ ג׳סיקה,‏ ג׳ים וג׳ק,‏ לנולונביי,‏ עיירת כורים מרוחקת בטריטוריה הצפונית.‏ מרק מספר:‏ ”אני אוהב אנשים,‏ לכן רציתי להיות במקום שבו אפשר לתרום רבות בקהילה ובשירות”.‏ אך קארן היססה לעבור.‏ ”אבל לאחר שמרק ואחרים עודדו אותי”,‏ היא אומרת,‏ ”הייתי מוכנה לנסות.‏ עכשיו אני שמחה שעשיתי זאת”.‏

בשנת 2011 בנג׳מין,‏ קרולין ושתי בנותיהם הקטנות,‏ ג׳ייד וברייה עברו מקווינסלנד,‏ אוסטרליה חזרה למזרח טימור,‏ מדינה קטנה באי טימור שבארכיפלג האינדונזי.‏ ”קרולין ואני שירתנו בעבר במזרח טימור כחלוצים מיוחדים”,‏ מספר בן.‏ ”השירות היה נפלא והאחים תמכו בנו רבות.‏ כאב לנו מאוד לעזוב.‏ היינו נחושים לחזור.‏ לאחר שנולדו בנותינו דחינו את התוכנית שלנו,‏ אך היא לא השתנתה”.‏ קרולין מוסיפה:‏ ”רצינו שבנותינו יימצאו בחברת שליחים,‏ חברי בית־אל וחלוצים מיוחדים וייהנו משירות יהוה”.‏

ישוע אמר לתלמידיו:‏ ”מי מכם שרוצה לבנות מגדל אינו יושב תחילה ומחשב את ההוצאות?‏” (‏לוקס י״ד:‏28‏)‏ בדומה לכך,‏ כאשר משפחה שוקלת לעבור לאזור אחר,‏ חיוני שהיא תתכנן היטב את המעבר.‏ אילו צרכים יש להביא בחשבון?‏

רוחניים:‏ ‏”רצינו לשרת אחרים ולא ליפול למעמסה עליהם”,‏ אומר בן.‏ ”לכן לפני שעברנו,‏ עשינו מאמץ לבנות את עצמנו מבחינה רוחנית.‏ בנוסף,‏ הגברנו את השתתפותנו בשירות ובפעילויות אחרות בקהילה”.‏

ג׳ייקוב שהוזכר קודם לכן מספר:‏ ”לפני שעברנו לאי נורפוק,‏ קראנו הרבה סיפורי חיים במצפה ובעורו!‏ על משפחות ששירתו היכן שקיים צורך גדול יותר.‏ דיברנו על הקשיים שעמן הן התמודדו וכיצד יהוה דאג להן”.‏ אחותו סקיי בת ה־11 מוסיפה:‏ ”התפללתי המון — גם לבד וגם עם אימא ואבא”.‏

רגשיים:‏ רנה מספרת:‏ ”מאחר שגרנו ליד משפחתנו וליד חברים קרובים באזור שאהבתי,‏ הכי קל היה להישאר שם.‏ אבל במקום להתמקד בדברים שאני צריכה לוותר עליהם,‏ חשבתי כיצד המעבר יועיל למשפחתנו”.‏

 תרבותיים:‏ משפחות רבות עורכות מחקר כדי להכין את עצמן לסביבתן החדשה.‏ ”קראנו את כל המידע שיכולנו למצוא על נולונביי”,‏ אומר מרק.‏ ”האחים המתגוררים שם עזרו לנו ושלחו לנו עיתונים של העיירה,‏ וכך יכולנו להבין טוב יותר את האנשים המקומיים ואת תרבותם”.‏

שיין שעבר לאי נורפוק מוסיף:‏ ”יותר מכול התמקדתי בטיפוח תכונות משיחיות.‏ ידעתי שאם אהיה אדם ישר,‏ רך מזג,‏ הגון וחרוץ,‏ אוכל להסתדר בכל מקום בעולם”.‏

אחים ואחיות שעברו למקומות שיש בהם צורך ונחלו הצלחה מבליטים עד כמה חשוב להיות גמישים וחיוביים לנוכח קשיים לא־צפויים.‏ תן דעתך למספר דוגמאות:‏

רנה מספרת:‏ ”למדתי שאפשר לעשות דברים בדרכים שונות.‏ למשל,‏ בתקופות שהים סוער באי נורפוק ספינות אספקה אינן יכולות לעגון בנמל,‏ ובעקבות זאת יש מחסור במצרכים והם יקרים יותר.‏ לכן למדתי לגלות תושייה כשאני מכינה ארוחות”.‏ בעלה שיין מוסיף:‏ ”אנחנו גם מתאימים את ההוצאות שלנו לתקציב השבועי”.‏

בנם ג׳ייקוב מציין קושי אחר.‏ ”בקהילתנו החדשה היו רק עוד שבעה חברים — וכולם מבוגרים.‏ לא היו לי חברים בגילי!‏ אבל כשיצאתי לשירות עם המבוגרים,‏ מהר מאוד הפכנו לחברים”.‏

ג׳ים,‏ כיום בן 21,‏ נתקל בקושי דומה.‏ ”הקהילה הכי קרובה לנולונביי מרוחקת ממנה בלמעלה מ־725 קילומטר,‏ לכן אנחנו מנסים להפיק את המרב מהנוכחות בכינוסים.‏ אנחנו מגיעים מוקדם ונהנים מכל רגע שבו אנו מתרועעים עם האחים והאחיות.‏ אירועים אלה הם עבורנו רגעי השיא בשנה!‏”‏

במקרא כתוב:‏ ”ברכת יהוה היא תעשיר” (‏מש׳ י׳:‏22‏)‏.‏ ברחבי העולם אינספור אחים ואחיות המשרתים היכן שקיים צורך רב יותר נוכחו באמיתות הצהרה זו שנכתבה בהשראת אלוהים.‏

‏”הברכה הגדולה ביותר הייתה ההשפעה של המעבר על ילדינו”,‏ מציין מרק.‏ ”לילדיי הגדולים יש ביטחון מלא שיהוה ידאג למי שמציבים את ענייני המלכות במקום הראשון.‏ ביטחון כזה אי־אפשר לקנות בכסף”.‏

שיין אומר:‏ ”כיום אני הרבה יותר קרוב לאשתי ולילדיי.‏ כשאני שומע אותם מספרים מה יהוה עשה למענם,‏ אני מרגיש סיפוק אמיתי”.‏ בנו ג׳ייקוב מסכים ואומר:‏ ”אני ממש נהנה.‏ אני כל כך שמח שבאנו לכאן!‏”‏