עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

עמך נדבות — ברוסיה

עמך נדבות — ברוסיה

בשנת 1991 הוסר לשמחתם הרבה של עדי־יהוה ברוסיה החרם ארוך השנים על פעילותם,‏ והם זכו להכרה רשמית.‏ בעת ההיא מעטים יכלו לדמיין שמספר העדים שם יגדל פי עשרה ויגיע כיום לכ־000,‏170!‏ בין אותם מבשרי מלכות חרוצים נמנים עדים מארצות אחרות שעברו לרוסיה כדי לתת כתף לקציר הרוחני (‏מתי ט׳:‏37,‏ 38‏)‏.‏ הבה נפגוש כמה מהם.‏

אחים בעלי רוח נדיבה תורמים לחיזוק הקהילות

בשנה שבה הוסר החרם ברוסיה היה מתיו מבריטניה הגדולה בן 28.‏ בכינוס שנערך באותה שנה הודגש באחד הנאומים שיש צורך בעזרה בקהילות שבמזרח אירופה.‏ לשם דוגמה הזכיר הנואם קהילה בסנט פטרסבורג שברוסיה שהיה בה אך ורק משרת עוזר אחד ולא היו בה זקני־קהילה.‏ למרות זאת,‏ המבשרים ניהלו מאות תוכניות שיעורי מקרא!‏ ”‏לאחר הנאום”‏,‏ מספר מתיו,‏ ”‏לא יכולתי להפסיק לחשוב על רוסיה,‏ ולכן התפללתי ליהוה תפילות ספציפיות על רצוני לעבור לשם”‏.‏ הוא חסך כסף,‏ מכר את רוב נכסיו ובשנת 1992 עבר לרוסיה.‏ מה קרה בהמשך?‏

מתיו

‏”‏היה לי קשה ללמוד את השפה”‏,‏ מספר מתיו.‏ ”‏לא יכולתי לנהל שיחות רוחניות טובות”‏.‏ קושי נוסף היה למצוא מקום מגורים.‏ ”‏אני כבר לא זוכר כמה פעמים נאלצתי לעבור דירה בהתראה קצרה”‏.‏ למרות מכשולים ראשוניים אלה אומר מתיו:‏ ”‏המעבר לרוסיה היה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם”‏.‏ הוא מסביר:‏ ”‏בזכות שירותי כאן למדתי לסמוך הרבה יותר על יהוה וראיתי את הדרכתו בדרכים רבות”‏.‏ מאוחר יותר מונה מתיו לזקן־קהילה ולחלוץ מיוחד,‏ וכיום הוא משרת במשרד הסניף סמוך לסנט פטרסבורג.‏

בשנת 1999 סיים הירו בן ה־25 את לימודיו בבית־הספר להכשרת משרתים ביפן‏,‏ ואחד המורים עודד אותו לשרת בארץ זרה.‏ הירו שמע על הצורך הרב ברוסיה והחל ללמוד רוסית.‏ בהמשך נקט צעד מעשי נוסף.‏ ”‏נסעתי לרוסיה לשישה חודשים”‏,‏ הוא מספר.‏ ”‏מאחר שהחורפים שם קשים נסעתי בנובמבר כדי לבדוק אם אוכל להסתדר בקור”‏.‏ בסיומו של אותו חורף חזר ליפן ושם חי חיים פשוטים מאוד כדי לחסוך מספיק כסף שיאפשר לו לחזור לרוסיה — הפעם לתמיד.‏

הירו וסבטלנה

הירו חי ברוסיה כבר 12 שנה ושירת במספר קהילות.‏ לעיתים הוא היה הזקן היחידי בקהילות של יותר מ־100 מבשרים.‏ בקהילה אחת הוא ניהל מדי שבוע את מרבית חלקי אסיפת השירות,‏ והדריך את בית־הספר לשירות התיאוקרטי,‏ את שיעור המצפה וחמישה שיעורי ספר קהילתיים.‏ הוא גם ערך ביקורי רעייה רבים.‏ במבט לאחור אל השנים ההן אומר הירו:‏ ”‏שמחתי מאוד שיכולתי לעזור לאחים ולאחיות להתחזק מבחינה רוחנית”‏.‏ כיצד השפיע עליו שירותו בשטח שבו הצורך רב יותר?‏ הוא אומר:‏ ”‏לפני שעברתי לרוסיה שירתי כזקן־קהילה וכחלוץ,‏ אבל אני מרגיש שאחרי שהגעתי לכאן פיתחתי יחסים חדשים לגמרי עם יהוה.‏ למדתי לבטוח בו עוד יותר בכל הצדדים השונים של חיי”‏.‏ בשנת 2005 נשא הירו את סבטלנה,‏ ושניהם ממשיכים לשרת יחדיו כחלוצים.‏

מייקל ואולגה עם מרינה ומתיו

מתיו בן ה־34 ואחיו מייקל בן ה־28 הם מקנדה.‏ שניהם ביקרו ברוסיה ונדהמו ממספרם הרב של המעוניינים שבאו לאסיפות ומן העובדה שהיו רק אחים מעטים שיכלו לנהל את האסיפות.‏ מתיו מספר:‏ ”‏בקהילה שבה ביקרתי היו 200 נוכחים,‏ אבל האסיפות נוהלו כולן על־ידי זקן־קהילה אחד בגיל מתקדם ומשרת עוזר צעיר.‏ לנוכח המצב התעורר בי הרצון לעבור לשם ולסייע לאותם אחים”‏.‏ בשנת 2002 עבר לרוסיה.‏

כעבור ארבע שנים עבר אחיו מייקל לרוסיה ומייד הבין שעדיין קיים שם צורך רב באחים.‏ בתור משרת עוזר הוטל עליו לטפל בחשבונות,‏ בספרות ובשטחי ההטפה.‏ הוא גם התבקש למלא את התפקידים המוטלים בדרך כלל על מזכיר הקהילה,‏ וכן לנאום נאומים פומביים ולעזור בארגון הכינוסים ובבניית אולמי מלכות.‏ למעשה גם כיום יש עדיין צורך בעזרה רבה בקהילות.‏ אף שמילוי תפקידים רבים כרוך בעבודה קשה,‏ מייקל המשרת כיום כזקן־קהילה אומר:‏ ”‏הושטת עזרה לאחים מעניקה לי סיפוק רב.‏ זו דרך החיים הכי טובה שיש!‏”‏

בינתיים התחתן מתיו עם מרינה,‏ ומייקל נשא לאישה את אולגה.‏ שני הזוגות,‏ וכן גם מבשרים רבים אחרים בעלי רוח נדיבה,‏ ממשיכים להושיט עזרה לקהילות ההולכות וצומחות.‏

אחיות נלהבות מסייעות בקציר

טטיאנה

בשנת 1994 כאשר הייתה טטיאנה בת 16 החלו לשרת בקהילתה באוקראינה שישה חלוצים מיוחדים מסלובקיה,‏ פולין וצ׳כיה.‏ הם הותירו בה זיכרונות נעימים.‏ היא אומרת:‏ ”‏הם היו חלוצים נלהבים,‏ נגישים וטובי לב,‏ והם הכירו היטב את המקרא”‏.‏ היא ראתה כיצד יהוה מברך את רוח ההקרבה העצמית שהפגינו ואמרה לעצמה,‏ ’‏אני רוצה להיות כמוהם’‏.‏

בהשראת דוגמתם של החלוצים ניצלה טטיאנה את חופשות בית־הספר כדי לנסוע עם אחרים לאזורים מרוחקים באוקראינה ובבלארוס,‏ אזורים שבהם מעולם לא בישרו.‏ מרוב שנהנתה מטיולי ההטפה האלה היא תכננה תוכניות להרחיב את שירותה ולעבור לרוסיה.‏ תחילה נסעה לשם לפרק זמן קצר כדי לבקר אחות שעברה לרוסיה מארץ אחרת וכדי לחפש עבודה שתאפשר לה לשרת כחלוצה,‏ ומאוחר יותר בשנת 2000 עברה לרוסיה.‏ האם היה השינוי קשה עבורה?‏

טטיאנה מספרת:‏ ”‏מאחר שלא הייתה לי אפשרות כספית לשכור דירה משלי,‏ נאלצתי לשכור חדר בביתם של אחרים.‏ זה לא היה קל.‏ היו רגעים שרציתי לחזור הביתה.‏ אבל יהוה תמיד עזר לי לראות שיהיה זה לתועלתי אם אמשיך בשירותי”‏.‏ כיום טטיאנה משרתת כשליחה ברוסיה.‏ היא מסכמת:‏ ”‏כל השנים שבהן גרתי הרחק מארץ מולדתי העניקו לי חוויות יקרות לאין ערוך וחברים רבים.‏ ומעל הכול,‏ השנים האלה חיזקו את אמונתי”‏.‏

מסאקו

מסאקו מיפן,‏ כיום בשנות ה־50 המוקדמות לחייה,‏ רצתה תמיד לשרת כשליחה אבל לא עלה בידה לעשות כן בשל בעיות בריאות.‏ אך כאשר השתפרה במעט בריאותה החליטה לעבור לרוסיה כדי לעזור בקציר.‏ אף שהיה לה קשה למצוא מגורים מתאימים ועבודה קבועה,‏ הצליחה להתפרנס ולשרת כחלוצה — היא לימדה יפנית ועבדה בניקיון.‏ מה עזר לה להמשיך בשירותה?‏

במבט לאחור אחרי 14 שנות שירות ברוסיה אומרת מסאקו:‏ ”‏השמחה שאני מוצאת בשירות מפצה על כל הקשיים.‏ הבישור באזורים שיש בהם צורך רב במבשרי מלכות הוא מתכון לחיים נמרצים ומרגשים”‏.‏ היא מוסיפה:‏ ”‏מבחינתי זהו נס מודרני לראות במו עיניי כיצד יהוה מספק לי לאורך השנים מזון,‏ ביגוד ומחסה”‏.‏ מסאקו לא רק משרתת היכן שיש צורך רב יותר ברוסיה,‏ אלא גם השתתפה בקציר בקירגיסטן.‏ בנוסף לכך,‏ היא גם תרמה בקבוצות דוברות אנגלית,‏ סינית ואויגור.‏ כיום היא משרתת כחלוצה בסנט פטרסבורג.‏

משפחות תומכות בפעילות וזוכות לברכות

אינגה ומיכאיל

בשל האי־יציבות הכלכלית עוברות משפחות רבות לארצות אחרות בניסיון לשפר את מצבן הכלכלי.‏ אלא שבדומה לאברהם ולשרה,‏ יש משפחות העוברות לארצות אחרות להגשמת מטרות רוחניות (‏בר׳ י״ב:‏1–9‏)‏.‏ בחן לדוגמה את סיפורם של מיכאיל ואינגה,‏ זוג נשוי מאוקראינה שעבר לרוסיה בשנת 2003.‏ עד מהרה מצאו אנשים שחיפשו את האמת המקראית.‏

מיכאיל מספר:‏ ”‏פעם אחת בישרנו באזור שבו העדים מעולם לא בישרו.‏ אדם מבוגר פתח לנו את הדלת ושאל,‏ ’‏אתם מבשרים?‏’‏ כשהשבנו בחיוב אמר:‏ ’‏ידעתי שתגיעו יום אחד.‏ לא ייתכן שדברי ישוע לא יתגשמו’‏.‏ ואז ציטט האיש את מתי כ״ד:‏14‏”‏.‏ מיכאיל מוסיף:‏ ”‏באזור הזה מצאנו גם קבוצה של כעשר בפטיסטיות,‏ נשים כנות שהיו צמאות לאמת.‏ היה להן את הספר לחיות לנצח ומדי סוף שבוע למדו בעזרתו את המקרא.‏ במשך שעות רבות השבנו על שאלותיהן ושרנו אתן שירי מלכות,‏ וגם אכלנו ארוחת ערב ביחד.‏ הביקור הזה הוא אחד הזיכרונות הנעימים ביותר שיש לי”‏.‏ מיכאיל ואינגה אומרים שניהם שהשירות באזורים שבהם יש צורך רב במבשרי מלכות גרם להם להתקרב עוד יותר ליהוה,‏ העמיק את אהבתם לבני אדם ובירך אותם בחיים מספקים ועשירים.‏ כיום הם משרתים בשירות הנפתי.‏

יורי,‏ אלכסיי ואוקסנה

בשנת 2007 ביקרו במשרד הסניף ברוסיה יורי ואוקסנה,‏ זוג נשוי מאוקראינה,‏ כיום באמצע שנות ה־30 לחייהם,‏ ובנם אלכסיי בן ה־13.‏ שם הם ראו את מפת רוסיה ועליה אזורים נרחבים של שטחים בלתי מוקצים.‏ ”‏לאחר שראינו את המפה”‏,‏ אומרת אוקסנה,‏ ”‏הבנו יותר מתמיד שקיים צורך רב במבשרי מלכות,‏ והדבר עזר לנו להחליט לעבור לרוסיה”‏.‏ מה עוד עזר להם?‏ יורי מספר:‏ ”‏קריאת מאמרים בפרסומינו כמו המאמר ’‏התוכל לשרת בארץ אחרת?‏’‏ תרמה להחלטתנו.‏ a ביקרנו באזור ברוסיה שהסניף המליץ לנו לעבור אליו וחיפשנו מגורים ותעסוקה”‏.‏ בשנת 2008 עברו לרוסיה.‏

בהתחלה היה להם קשה למצוא עבודה,‏ והם נאלצו מספר פעמים לעבור דירה.‏ יורי מספר:‏ ”‏התפללנו פעמים רבות ליהוה שלא נשקע בייאוש,‏ ואז בטחנו בו שיתמוך בנו והמשכנו בפעילות הבישור.‏ ראינו כיצד יהוה דואג לנו כשאנו מציבים את ענייני מלכותו במקום הראשון.‏ השירות הזה חיזק את משפחתנו”‏ (‏מתי ו׳:‏22,‏ 33‏)‏.‏ וכיצד הושפע אלכסיי הצעיר מהשירות באזור שבו יש צורך רב יותר?‏ ”‏זה תרם לו מאוד”‏,‏ אומרת אוקסנה.‏ ”‏הוא הקדיש את חייו ליהוה ונטבל בגיל תשע.‏ הצורך הרב במבשרי מלכות מניע אותו לשרת כחלוץ עוזר בכל חופשות בית־הספר.‏ אנו שמחים מאוד לראות את אהבתו ואת קנאותו לשירות”‏.‏ כיום יורי ואוקסנה משרתים כחלוצים מיוחדים.‏

‏”‏על דבר אחד אני מתחרט”‏

כפי שעולה בבירור מדבריהם של אותם קוצרים,‏ המעבר לאזורים אחרים להרחבת שירותך ידרוש ממך לשים את מלוא מבטחך ביהוה.‏ מי שמשרתים היכן שהצורך רב יותר נתקלים אומנם בקשיים בשטחם החדש,‏ אבל הם גם מתנסים בשמחה עמוקה הנובעת מהבאת הבשורה הטובה לאנשים הנענים למסר המלכות.‏ התוכל לסייע באיסוף הקציר באזור שבו עדיין יש צורך רב במבשרי מלכות?‏ אם תחליט לעשות כן,‏ מן הסתם תרגיש בתוך זמן קצר כפי שחש יורי,‏ אשר אמר על החלטתו לשרת היכן שיש צורך רב יותר:‏ ”‏על דבר אחד אני מתחרט:‏ שלא עשיתי את זה קודם לכן”‏.‏

a ראה המצפה מ־15 באוקטובר 1999,‏ עמודים 23–27‏.‏