מה אומר המקרא על איפור ותכשיטים?
תשובת המקרא
המקרא אומנם אינו דן בנושא בפרטי פרטים, אך הוא אינו מגנה שימוש באיפור, ענידת תכשיטים וכדומה. עם זאת, המקרא אינו מתמקד במראה החיצוני אלא מעודד ”התקשטות בלתי מתכלה של רוח שקטה וענווה” (פטרוס א׳. ג׳:3, 4).
המקרא אינו מגנה טיפוח חיצוני
נשים נאמנות מימי המקרא טיפחו את עצמן. רבקה, אשר נישאה ליצחק בן אברהם, ענדה נזם זהב, צמידי זהב ותכשיטים יקרים נוספים שקיבלה במתנה מאבי בעלה לעתיד (בראשית כ״ד:22, 30, 53). בדומה לכך, אסתר הסכימה לעבור טיפולי יופי כדי להיערך לאפשרות להיות מלכת האימפריה הפרסית. היא השתמשה ב’תמרוקים’, שכללו ככל הנראה תכשירי טיפוח ואיפור (אסתר ב׳:7, 9, 12).
המקרא משתמש בדימויים של תכשיטים בצורה חיובית. למשל, אדם המשיא עצה טובה מושווה ל”נזם [עגיל] זהב... על אוזן שומעת” (משלי כ״ה:12). כמו כן, אלוהים משווה את יחסיו עם בני ישראל לקשר נישואין שבו הבעל מעניק לאשתו צמידים, שרשרת ועגילים. בשל כך נאמר על האומה: ”ותִיפִי במאוד, מאוד” (יחזקאל ט״ז:11–13).
תפיסות מוטעות לגבי איפור ותכשיטים
תפיסה מוטעית: בפטרוס א׳. ג׳:3 המקרא מגנה את השימוש ”במקלעות שיער, [ו]בתכשיטי זהב”.
עובדה: לפי ההקשר עולה שהמקרא מדגיש את חשיבות היופי הפנימי לעומת הופעה מרשימה והתקשטות חיצונית (פטרוס א׳. ג׳:3–6). זו לא הפעם הראשונה שניגוד זה מובלט במקרא (שמואל א׳. ט״ז:7; משלי י״א:22; ל״א:30; טימותיאוס א׳. ב׳:9, 10).
תפיסה מוטעית: העובדה שהמלכה המרושעת איזבל שמה ”בפוך [צללית] עיניה” מוכיחה שאסור להשתמש באיפור (מלכים ב׳. ט׳:30).
עובדה: איזבל עסקה בכישוף והייתה מעורבת ברציחות. היא נשפטה לכף חובה בשל מעשיה הרעים ולא בשל הופעתה החיצונית (מלכים ב׳. ט׳:7, 22, 36, 37).
אולי יעניין אותך גם
תשובות לשאלות מקראיות
נשים במקרא — מה נוכל ללמוד מהן?
ראה את ההבדל בין נשים טובות במקרא לבין אחרות שהיו רעות.
