בשנת 2005 מת בעלה של סוֹבַּאגיה,‏ אישה מהודו,‏ והותיר אותה לבד עם מֵגַאנָה,‏ בתם בת השלוש.‏ בעלה דאג לשתיהן היטב מבחינה כלכלית,‏ אבל לאחר מותו,‏ התקשתה סובאגיה לפרנס את המשפחה.‏

 ואם לא די בכך,‏ המשפחה והחברים דחו אותה.‏ הם התייחסו אליה ואל הבת שלה כאילו היו שתי קבצניות,‏ ואמרו לה שוב ושוב שהיא מעמסה עליהם.‏ בחיפוש אחר מעט נחמה סובאגיה התחילה ללכת לכנסיה המקומית,‏ אבל האנשים שם זלזלו בה כי הייתה ענייה.‏ במקביל היא עשתה מאמצים כבירים לחפש עבודה שתעניק לה עצמאות כלכלית כלשהי,‏ אך היא לא הצליחה למצוא שום דבר.‏

 סובאגיה אומרת:‏ ”‏הייתי מיואשת וחסרת אונים,‏ והחלטתי להתאבד.‏ ידעתי שמגאנה לא תשרוד בלעדיי,‏ ולכן החלטתי לשים קץ לחיים של שתינו”‏.‏ בתחושה איומה שאין אף אדם בעולם שאכפת לו ממנה,‏ סובאגיה הרגישה שאין מוצא אחר ויצאה מביתה כדי לקנות רעל.‏

 כשהייתה על הרכבת בדרך חזרה הביתה ניגשה אליה עדת־יהוה בשם אליזבת׳,‏ והחלה לדבר איתה.‏ סובאגיה סיפרה לה שהיא מובטלת,‏ ואליזבת׳ הציעה לעזור לה לחפש עבודה.‏ בהמשך השיחה אליזבת׳ אמרה שהיא עכשיו בדרכה ללמד מישהי את המקרא.‏ סובאגיה הייתה ממש מופתעת,‏ כי באף אחת מהכנסיות שבהן ביקרה היא לא שמעה ולא ראתה שאנשים לומדים את המקרא.‏ אליזבת׳ הזמינה אותה לבוא אליה ולראות בעצמה מה זה שיעור מקרא.‏

 סובאגיה חזרה הביתה,‏ עדיין נחושה להתאבד.‏ אבל היא החליטה לחכות עם זה קצת,‏ עד שבתה תחזור מטיול שאליו יצאה עם אחד מקרובי המשפחה.‏

 בינתיים היא החליטה לבקר את אליזבת׳,‏ ששמחה מאוד לקראתה.‏ אליזבת׳ הראתה לה את הספר מה באמת מלמד המקרא?‏ סובאגיה,‏ שלא מזמן איבדה את בעלה,‏ התעניינה במיוחד בפרק ”‏היכן נמצאים המתים?‏”‏ וכבר באותו היום הסכימה ללמוד את המקרא.‏

 אליזבת׳ הזמינה אותה לכינוס שנערך שבוע לאחר מכן.‏ סובאגיה נהנתה מאוד מהתוכנית,‏ עד כדי כך שהיא החליטה שהיא רוצה גם כן להפוך לאחת מעדי־יהוה.‏ להפתעתה הרבה,‏ כשהיא חזרה הביתה מהכינוס ציפתה לה הצעת עבודה.‏

 סובאגיה המשיכה ללמוד את המקרא,‏ ועכשיו יש לה סיבה מצוינת לחיות.‏ היא נטבלה,‏ ובהמשך גם בתה עשתה כן.‏ כיום שתיהן משרתות כחלוצות רגילות,‏ ומגאנה אף מתנדבת באחד ממשרדי התרגום המרוחקים בהודו.‏

 סובאגיה ומגאנה אסירות תודה ליהוה.‏ הן כל כך שמחות שאליזבת׳ ניגשה אל סובאגיה באותו יום ברכבת וסיפרה לה על האמת.‏ מגאנה אומרת:‏ ”‏אם היא לא הייתה עושה את זה,‏ שתינו כבר מזמן היינו קבורות עמוק עמוק באדמה.‏ היום אנחנו כל כך מאושרות!‏ אנחנו כבר לא יכולות לחכות לראות שוב את אבא בתחיית המתים,‏ לחבק אותו,‏ ללמד אותו על יהוה ולספר לו איך יהוה הציל את חיינו”‏.‏