אזרחות רומית הקנתה לאדם זכויות ייחודיות בכל חלקי האימפריה. אזרחים רומים היו כפופים לחוק הרומי, ולא לחוקים של ערי הפרובינציות. כאשר האשימו אזרח רומי בביצוע עבירה, הוא יכול היה להסכים להישפט על־פי החוקים המקומיים, אך גם הייתה לו הזכות לעתור לבית דין רומי. במקרה של גזר דין מוות, הוא היה רשאי לפנות לקיסר.‏

לאור זאת כתב קיקרו, מדינאי רומי מן המאה הראשונה: ”כבילת אזרח רומי היא מעשה פשע; הלקאתו היא רשעות; הוצאתו להורג היא כהריגת בן משפחה קרוב”.‏

השליח פאולוס בישר באזורים רבים באימפריה הרומית. המקרא מזכיר שלושה מקרים שבהם הוא ניצל את זכויותיו כאזרח רומי: (1) הוא הביא לידיעתם של פקידי ממשל בפיליפי שהם הפרו את זכויותיו כשהלקו אותו. (2) כשהיה בירושלים הוא ציין שהוא אזרח רומי כדי שלא ילקו אותו. (3) הוא עתר לקיסר, שליט האימפריה הרומית, כדי להציג בפניו את עניינו (‏מעשי השליחים ט”ז:37–39; כ”ב:25–28; כ”ה:10–12‏).‏

יעקב רעה את מקנהו של דודו לבן במשך 20 שנה. הוא עבד 14 שנה תמורת שתי בנותיו של לבן, ו־6 שנים נוספות תמורת צאן (‏בראשית ל’:25–33‏). בכתב העת ביבליקל ארכיאולוג’י ריוויו נאמר: ”הסכמי רעייה כדוגמת ההסכם בין לבן ויעקב היו מוכרים היטב לכותבים מימי קדם ולקוראי הטקסט המקראי”.‏

חוזים קדומים מסוג זה נתגלו בנוזי, בלרסה ובמקומות אחרים בעיראק של ימינו. בדרך כלל החוזה היה הסכם שנתי שהחל והסתיים בעונת הגז. הרועים התחייבו לדאוג למספר מוגדר של בעלי חיים, והם פורטו בחוזה לפי גיל ומין. בתום השנה קיבל הבעלים כמות מוסכמת מראש של צמר, מוצרי חלב, טלאים וכדומה. כל מה שנותר עבר לבעלות הרועה.‏

התרבות העדר הייתה תלויה במספר הכבשות שהופקדו בידי הרועה. על פי רוב 100 כבשות הוסיפו לעדר כ־80 טלאים. הרועה היה צריך לפצות את הבעלים במקרה של אבידות ובמקרה שהריבוי היה נמוך מהמצופה. מכאן שהיה לו תמריץ חזק לטפל היטב בבעלי החיים הנתונים להשגחתו.‏