נולדתי בהונגריה בעיר סקשפהרוור, עיר בעלת היסטוריה עשירה הנפרשת על פני למעלה מ־1,000 שנה. לצערי, עדיין חקוקים במוחי מראות ההרס המזוויע שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה.‏

סבי וסבתי גידלו אותי בשנות ילדותי המוקדמות. יש לי זיכרונות חמים מהם — במיוחד מסבתי אליזבת. היא הטמיעה בי אמונה חזקה באלוהים. מגיל שלוש התחלתי לדקלם יחד אתה את תפילת האדון מדי ערב. אולם משמעותה של תפילה זו התבהרה לי רק בשנות ה־20 המאוחרות לחיי.‏

גדלתי אצל סבי וסבתי מכיוון שהוריי עבדו יומם ולילה בתקווה לחסוך מספיק כסף כדי לקנות בית משלהם. אבל כל שבת שנייה נפגשה כל המשפחה לארוחה משותפת. הרגעים שבילינו יחד היו יקרים ללבי.‏

ב־1958 התגשם חלומם של הוריי, והם הצליחו לקנות בית עבור שלושתנו. סוף סוף עברתי לגור עם הוריי — הייתי מאושר! אך שישה חודשים לאחר מכן נגדע אושרנו בפתאומיות. אבי נפטר מסרטן.‏

הייתי שבור. אני זוכר שהתפללתי: ”אלוהים, התחננתי בפניך שתרפא את אבא שלי. אני זקוק לו. למה לא ענית לתפילותיי?” רציתי נואשות לדעת היכן נמצא אבי. תהיתי: ’האם הוא עלה לשמיים או חדל להתקיים לנצח?’ קינאתי בילדים שיש להם אבא.‏

במשך שנים רבות הלכתי לבית הקברות כמעט כל יום. הייתי כורע על ברכיי לפני קבר אבי ומתפלל: ”בבקשה, אלוהים, אני רוצה לדעת איפה אבא שלי נמצא”. התפללתי גם שאלוהים יעזור לי להבין מהי משמעות החיים.‏

בגיל 13 החלטתי ללמוד גרמנית. חשבתי שבספרות הגרמנית הענפה והעשירה אמצא תשובות לשאלות שלי.  ב־1967 התחלתי ללמוד בעיר יינה בגרמניה המזרחית לשעבר. קראתי בשקיקה ספרים של פילוסופים גרמנים, בייחוד כאלה שעסקו במשמעות הקיום האנושי. אומנם קראתי כמה רעיונות מעניינים, אך אף אחד מהספרים לא נתן לי תשובות מספקות באמת. המשכתי להתפלל שאמצא תשובות לשאלותיי.‏

ב־1970 חזרתי להונגריה, ושם פגשתי את אשתי לעתיד, רוזה. באותם ימים הייתה הונגריה תחת משטר קומוניסטי. זמן קצר לאחר שנישאנו, ברחנו לאוסטריה. המטרה שלנו הייתה להגר בסופו של דבר לסידני, אוסטרליה, היכן שהתגורר דודי.‏

עד מהרה מצאתי עבודה באוסטריה. יום אחד עמית לעבודה אמר לי שיש במקרא תשובות לכל שאלותיי. הוא נתן לי כמה ספרים שדנו במקרא. קראתי אותם בשקיקה רבה ורציתי ללמוד עוד. לכן כתבתי לעדי־יהוה, המוציאים לאור של הספרים, וביקשתי חומר קריאה נוסף.‏

ביום הנישואין הראשון שלנו הגיע אל ביתנו בחור אוסטרי והביא את הספרות שביקשתי. הוא הציע ללמד אותי את המקרא, והסכמתי. הייתי כל כך נלהב ללמוד שנפגשנו פעמיים בשבוע — בכל מפגש למדנו במשך כארבע שעות!‏

מה שלמדתי מתוך המקרא בעזרת עדי־יהוה נגע מאוד ללבי. כשהם הראו לי את שמו של אלוהים, יהוה, במקרא שלי בהונגרית, לא האמנתי למראה עיניי. במשך 27 שנה הלכתי לכנסייה ואף פעם לא שמעתי את שמו של אלוהים. התשובות הברורות וההגיוניות של המקרא הרשימו אותי עמוקות. לדוגמה, למדתי שלמתים אין תודעה, ושהם במצב הדומה לשינה עמוקה (‏קהלת ט’:5,‏ 10;‏ יוחנן י”א:11–15‏). גם למדתי על הבטחת אלוהים לכונן עולם חדש שבו ”המוות לא יהיה עוד” (‏ההתגלות כ”א:3, 4‏). אני מחכה ליום שבו אראה שוב את אבי, כאשר תתרחש תחיית המתים בעולם החדש (‏מעשי השליחים כ”ד:15‏).‏

גם רוזה התמסרה בכל נפשה ללימוד המקרא. התקדמנו במהירות וסיימנו את ספר הלימוד בחודשיים בלבד! נכחנו בכל אסיפה שקיימו עדי־יהוה באולם המלכות. התרשמנו במיוחד מהאהבה, נדיבות הלב והאחדות שלהם (‏יוחנן י”ג:34, 35‏).‏

ב־1976 קיבלנו אשרת כניסה לאוסטרליה. תוך זמן קצר איתרנו שם את עדי־יהוה. חברי הקהילה המקומית מייד גרמו לנו להרגיש כמו בבית. ב־1978 הפכנו גם אנחנו לעדי־יהוה.‏

סוף כל סוף מצאתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי במשך זמן כה רב. התקרבתי ליהוה אלוהים ומצאתי את האב הטוב ביותר שאדם יכול לבקש (‏יעקב ד’:8‏). אני גם מוקיר בכל לבי את התקווה לראות שוב את אבי הביולוגי בעולם החדש הקרב ובא (‏יוחנן ה’:28, 29‏).‏

ב־1989 החלטנו לחזור להונגריה כדי לחלוק את אמונתנו עם חברים, קרובי משפחה ואחרים. הייתה לנו הזכות ללמד מאות אנשים את המקרא. יותר מ־70 מהם הצטרפו אלינו בשירות יהוה, כולל אמי היקרה.‏

במשך 17 שנה התפללתי למצוא תשובות לשאלותיי. מאז חלפו להן עוד 39 שנה, ואני עדיין מתפלל — אבל עכשיו אני אומר: ”תודה לך, אבי היקר שבשמיים, שענית לתפילות שהתפללתי בילדותי”.‏