סיפורה של דיימי

בהתחלה חשבנו שזה רק כאב ראש רגיל. אבל כשהכאב של אבא החמיר, אימא הזמינה אמבולנס. אני עדיין זוכרת שהפרמדיקים לקחו אותו. לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אראה אותו בחיים. אבי מת ממפרצת כעבור שלושה ימים. הייתי רק בת שש.‏

במשך שנים האשמתי את עצמי במותו של אבי. שוב ושוב רצה במוחי התמונה של הפרמדיקים לוקחים אותו, ותמיד חשבתי לעצמי: ’למה פשוט עמדתי שם? למה לא עשיתי משהו?’ נהגתי להתבונן במבוגרים עם בעיות בריאות ולשאול את עצמי, ’למה הם בחיים ואבא שלי לא?’ עם הזמן, אימא שלי עזרה לי לפרוק את רגשותיי. ובתור עדי־יהוה, קיבלנו תמיכה מדהימה מצד הקהילה.‏

יש אנשים שחושבים שאחרי טרגדיה אתה מייד מתאבל וזה פשוט עובר לך, אבל זה לא מה שקרה לי. לא ממש התאבלתי עד שהגעתי לשנות נעוריי המוקדמות.‏

העצה שלי לצעירים שאיבדו הורה היא: ”שתפו מישהו במה שעובר עליכם. ככל שתשתפו אחרים ברגשותיכם בשלב מוקדם יותר, כך יהיה לכם קל יותר להתמודד”.‏

קשה לי לעבור ציוני דרך בחיי בידיעה שאבא לא אתי. אבל אני שואבת נחמה מהבטחת המקרא הכתובה בספר ההתגלות כ”א:4‏, שם נאמר שבקרוב אלוהים ’ימחה כל דמעה מעינינו, והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד’.‏

סיפורו של דריק

חלק מהזיכרונות הטובים ביותר שלי הם מהימים שבהם אני ואבא הלכנו לדוג ועשינו קמפינג בהרים. הוא כל כך אהב את ההרים.‏

אבא סבל שנים מבעיות לב; אני זוכר שביקרתי אותו בבית החולים פעם או פעמיים כשהייתי קטן. אבל לא הבנתי עד כמה חמור המצב שלו. אבא נפטר ממחלת לב כשהייתי בן תשע.‏

לאחר מותו לא הפסקתי לבכות. הרגשתי כאילו אני נחנק, ולא רציתי לדבר עם אף אחד. אף פעם בחיי לא הרגשתי כל כך רע, וכבר לא היה לי חשק לעשות שום דבר. קבוצת הנוער שאליה השתייכתי בכנסייה גילתה בי עניין בהתחלה, אבל זה דעך מהר מאוד. אנשים שם היו אומרים דברים כמו, ”הגיעה שעתו של אביך” או ”אלוהים לקח אותו” או ”עכשיו הוא בשמיים”. התשובות האלה אף פעם לא ממש סיפקו אותי, אבל  לא ידעתי מה המקרא באמת מלמד בנושאים האלה.‏

בהמשך אימא החלה לקבל שיעורי מקרא מעדי־יהוה‏, ואחי ואני הצטרפנו אליה מאוחר יותר. למדנו על מצב המתים ועל הבטחתו המנחמת של אלוהים להקים את המתים לתחייה (‏יוחנן ה’:28, 29‏). אך הפסוק שעזר לי יותר מכול היה ישעיהו מ”א:10‏, שם אלוהים אומר: ”אל תירא, כי עמך אני. אל תשתע [אל תפחד], כי אני אלוהיך. אימצתיך [חיזקתיך], אף עזרתיך”. הידיעה שיהוה אתי העניקה לי נחמה אדירה בתהליך ההתאבלות שלי, וזה נכון עד היום.‏

סיפורה של ג’ני

אמי מתה מסרטן כשהייתי בת שבע. כל אותו היום הרגיש לא־אמיתי. אני זוכרת שהיא מתה בבית ושסבא וסבתא שלי היו שם. כולם היו רגועים. אני זוכרת שאכלנו ביצים מקושקשות לארוחת הערב. הרגשתי שכל החיים שלי משתנים מן הקצה אל הקצה בהילוך איטי.‏

באותו זמן — ושנים לאחר מכן — חשבתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל אחותי הקטנה, לכן קברתי את הרגשות שלי. גם כיום אני נוטה להדחיק רגשות כואבים, וזה לא דבר בריא.‏

אני זוכרת את האהבה והתמיכה שהעניקה לנו הקהילה המקומית של עדי־יהוה. למרות שרק התחלנו לנכוח באסיפות הקהילה, אחים לאמונה עטפו אותנו באהבה כאילו שהיינו משפחה כבר שנים. אני חושבת שבמשך שנה שלמה אבי לא היה צריך לבשל אפילו ארוחת ערב אחת, כי תמיד חיכתה לנו ארוחה מוכנה ליד דלת הכניסה.‏

אחד הקטעים במקרא שנוגעים במיוחד ללבי הוא תהלים כ”ה:16, 17‏. שם משורר התהלים התחנן לאלוהים: ”פנה אליי וחנני, כי יחיד ועני [חסר אונים] אני. צרות לבבי הרחיבו; ממצוקותיי הוציאני”. זה מנחם אותי לדעת שאתה אף פעם לא באמת לבד כשאתה עצוב. אלוהים תמיד שם בשבילך. בעזרת המקרא הצלחתי להמשיך הלאה בחיי ולהתמקד בדברים חיוביים, כמו ההבטחה המקראית המנחמת בנוגע לתחיית המתים. יש לי תקווה לראות שוב את אמי בריאה לחלוטין וללמוד להכיר אותה ללא המחלה בגן עדן עלי אדמות (‏פטרוס ב’. ג’:13‏).‏

האם היית רוצה ללמוד עוד על התקווה המנחמת שמעניק המקרא לאבלים? הורד בחינם עותק של הפרסום ”‏כאשר אחד מיקיריך נפטר‏”. היכנס לאתר www.pr418.com/he וחפש במדור: פרסומים > ספרים וחוברות‏.‏