במקרה אחד, כאשר שהה ישוע מחוץ לגבולות ישראל בפרובינציה הרומית של סוריה, ניגשה אליו אישה ממוצא יווני וביקשה את עזרתו. בתשובתו השתמש ישוע בדימוי שבו השווה את הנוכרים ל”כלבלבים”. בתורת משה נחשבו הכלבים לחיות טמאות (‏ויקרא י”א:27‏). אך האם התכוון ישוע להשפיל את האישה היוונייה או נוכרים אחרים?‏

כלל וכלל לא. כוונתו של ישוע, כפי שהסביר לתלמידיו, הייתה שבאותה עת הוא התמקד במתן עזרה ליהודים. הוא המחיש את הנקודה באמרו לאישה היוונייה: ”לא יאה לקחת את לחמם של הילדים ולהשליך אותו אל הכלבלבים” (‏מתי ט”ו:21–26;‏ מרקוס ז’: 26‏). היוונים והרומאים החשיבו את הכלב לחיית מחמד אהובה. הם גידלו כלבים בבתיהם, והילדים היו משחקים אתם. סביר להניח שהמילה ”כלבלבים” ציירה במוחה של האישה היוונייה תמונה מחממת לב. היא חלקה על דבריו של ישוע והשיבה: ”נכון אדוני, אבל הכלבלבים אוכלים מהפירורים הנופלים משולחן אדוניהם”. ישוע שיבח אותה על אמונתה וריפא את בתה (‏מתי ט”ו:27, 28‏).‏

הספינה שבה שט פאולוס לאיטליה נאבקה ברוחות עזות. באחת מחניות הביניים יעץ השליח לדחות את המשך המסע (‏מעשי השליחים כ”ז:9–12‏). האם היה בסיס לעצתו?‏

יורדי ים בימי קדם ידעו היטב שניווט כלי שיט בים התיכון מסוכן בחודשי החורף. בין אמצע נובמבר לאמצע מרס נחשב הים לאזור סגור לשיט. אולם המסע שעליו דיבר פאולוס נערך בספטמבר או אוקטובר. בחיבורו מן המאה הרביעית לספירה, על עיקרי המלחמה בים ‏(Epitome of Military Science), כתב הסופר הרומאי וגטיוס את הדברים הבאים באשר לניווט בים: ”חודשים מסוימים נוחים ביותר, אחרים מוטלים בספק והשאר אינם אפשריים כלל”. וגטיוס אמר שהניווט בטוח בין 27 במאי עד 14 בספטמבר, ואילו שתי התקופות המוטלות בספק, או המסוכנות, חלות בין 15 בספטמבר ל־11 בנובמבר ובין 11 במרס ל־26 במאי. פאולוס, שנהג לערוך מסעות רבים בים, ללא ספק היה מודע לכך. קרוב לוודאי שרב החובל ובעל האונייה היו מודעים גם הם לעובדות הללו, אך הם התעלמו מעצתו של פאולוס. לבסוף נטרפה הספינה (‏מעשי השליחים כ”ז:13–44‏).‏