דוד ניסה לפלס דרכו בין החיילים שחלפו על פניו במהירות.‏ עיניהם היו פעורות מאימה בעודם נמלטים משדה הקרב.‏ מדוע אחז בהם פחד?‏ דוד ודאי שמע אותם חוזרים בחרדה שוב ושוב על שמו של אדם מסוים.‏ ואז,‏ ממרחק מה,‏ נגלה לנגד עיני דוד אותו אדם,‏ כשהוא ניצב בעמק ומפגין תוקפנות והתרסה.‏ ודאי היה זה האדם הגדול ביותר שראה דוד מעודו.‏

גוליית!‏ דוד הבין מדוע פחדו ממנו החיילים.‏ הוא היה בעל ממדים עצומים — הר אדם.‏ אפילו ללא נשקו האדיר הוא קרוב לוודאי שקל יותר משני גברים חסונים.‏ אך הוא גם היה חמוש היטב,‏ והיה לוחם למוד קרבות בעל עוצמת פלדה.‏ גוליית הציב בפני בני ישראל אתגר.‏ דמיין את קולו הרועם מהדהד בגבעות בעודו מתגרה בצבא ישראל ושאול המלך.‏ הוא קרא לבני העם לשלוח אליו אדם שיילחם בו כדי לסיים את המלחמה בקרב אחד בלבד (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏4–10‏)‏.‏

בני ישראל נתקפו פחד.‏ גם שאול המלך נתקף פחד.‏ דוד גילה שהמצב נמשך למעלה מחודש.‏ שני הצבאות,‏ בני ישראל והפלשתים,‏ נקלעו למבוי סתום,‏ וגוליית המשיך להשמיע מדי יום את חירופיו.‏ הדבר עורר את מורת רוחו של דוד.‏ איזו השפלה — מלך ישראל וחייליו,‏ וביניהם שלושה מאחיו הגדולים של דוד,‏ נכנעו לפחד.‏ בעיני דוד השפלת צבא ישראל לא הייתה פשעו החמור ביותר של גוליית עובד האלילים.‏ הרי הוא הכפיש את יהוה אלוהי ישראל!‏ אך מה יכול היה לעשות דוד הצעיר?‏ ומה נוכל ללמוד כיום מאמונתו?‏ (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏11–14‏)‏.‏

הבה נחזור חודשים רבים אחורה.‏ דוד רעה את כבשי אביו בגבעות שבקרבת בית לחם,‏ והערב החל לרדת.‏ דוד היה צעיר אדמוני יפה תואר,‏ קרוב לוודאי בשנות העשרה לחייו,‏ והיו לו עיניים יפות ונבונות.‏ ברגעים שלווים הוא נהג לנגן בנבל כשהוא מתפעל מיפי בריאתו של אלוהים.‏ תודות לשעות המהנות הרבות שהקדיש לנגינה,‏ הוא רכש עוד ועוד מיומנויות מוזיקליות.‏ אך באותו הערב הוא נקרא לשוב הביתה כי אביו רצה לראותו תיכף ומייד (‏שמואל א׳.‏ ט״ז:‏12‏)‏.‏

בהגיעו ראה את אביו ישי משוחח עם אדם קשיש.‏ היה זה הנביא הנאמן שמואל.‏ יהוה שלח אותו כדי למשוח את אחד מבניו של ישי למלך הבא של ישראל!‏ שמואל כבר פגש את שבעת אחיו הגדולים של דוד,‏ אך יהוה הבהיר לנביא שהוא לא בחר באיש מהם.‏ אולם כאשר הגיע דוד,‏ אמר יהוה לשמואל:‏ ”משחהו,‏ כי זה הוא!‏” לעיני כל אחיו הגדולים של דוד יצק שמואל על ראשו של הנער שמן מיוחד מכלי קיבול שהיה למעשה קרן בעל חיים.‏ מאותה עת השתנו חייו של דוד מן הקצה אל הקצה.‏ במקרא נאמר:‏ ”ותצלח רוח יהוה אל דוד מהיום ההוא ומעלה” (‏שמואל א׳.‏ ט״ז:‏1,‏ 5–13‏)‏.‏

 האם החל דוד לטפח שאיפות בנוגע למלוכה?‏ לא,‏ הוא היה מוכן לחכות שרוח יהוה תגלה לו מתי יגיע זמנו למלא תפקידים גדולים יותר.‏ בינתיים הוא המשיך במלאכתו הפשוטה כרועה צאן.‏ הוא ביצע אותה במסירות רבה ובאומץ לב.‏ בשני מקרים נשקפה סכנה לצאן אביו.‏ פעם אחת איים אריה על שלומו של העדר,‏ ובמקרה אחר היה זה דוב.‏ דוד לא ניסה להבריח את החיות הטורפות ממרחק בטוח,‏ אלא זינק לעברן ונאבק בהן כדי להגן על כבשיו חסרי הישע של אביו.‏ בשני המקרים הוא הרג במו ידיו את החיות האימתניות (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏34–36;‏ ישעיהו ל״א:‏4‏)‏.‏

בהמשך קיבל דוד זימון.‏ שמעו הגיע לאוזני שאול המלך.‏ שאול עדיין היה לוחם רב־עוצמה,‏ אך הוא איבד את חסדו של יהוה לאחר שמאס בהדרכתו.‏ יהוה הסיר מעל שאול את רוח קודשו,‏ ולכן לעיתים קרובות אחזה במלך רוח רעה — התפרצויות זעם,‏ חשדנות ואלימות.‏ כאשר שרתה על שאול רוח רעה,‏ הוא נזקק למוזיקה כדי למצוא מרגוע לנפשו.‏ כמה מאנשיו של שאול שמעו שדוד מוזיקאי מוכשר ולוחם מיומן.‏ לכן נקרא דוד אל המלך,‏ ועד מהרה הפך לאחד מנגניו ונושאי כליו של שאול (‏שמואל א׳.‏ ט״ו:‏26–29;‏ ט״ז:‏14–23‏)‏.‏

האמונה שגילה דוד בתחומים הללו יכולה להועיל במיוחד לצעירים.‏ שים לב שהוא הקדיש את זמנו הפנוי לפעילויות שקירבו אותו ליהוה.‏ כמו כן,‏ הוא פיתח בסבלנות כישורים מעשיים שהפכו אותו לעובד יעיל.‏ אך מעל הכול,‏ הוא נענה להדרכת רוח יהוה.‏ אילו לקחים חשובים עבור כולנו!‏ (‏קהלת י״ב:‏1‏)‏.‏

בתקופה שבה שירת דוד את שאול הוא שב לביתו לעיתים תכופות כדי לרעות את הצאן,‏ לפעמים לפרקי זמן ממושכים.‏ באחד מפרקי הזמן הללו שלח ישי את דוד לשאול לשלום שלושת אחיו הגדולים,‏ אשר שירתו בצבא שאול.‏ דוד שמע בקול אביו,‏ לקח עמו צידה לאחיו ושם פעמיו לעמק האלה.‏ בהגיעו לשם הזדעזע לגלות ששני הצבאות נקלעו למבוי סתום,‏ כמתואר בתחילת המאמר.‏ בין הצבאות הפריד עמק רחב ידיים,‏ והם ניצבו זה מול זה על גבי המדרונות הנגדיים (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏1–3,‏ 15–19‏)‏.‏

בעיני דוד המצב היה בלתי נסבל.‏ כיצד ייתכן שצבאו של יהוה אלוהים חיים נס בחרדה מפני אדם בודד — ועוד מפני עובד אלילים?‏ דוד ראה בחירופי גוליית הטחת עלבון ביהוה.‏ לכן הוא החל לדבר בלהט עם החיילים על הבסת גוליית.‏ תוך זמן קצר הגיעו דברי דוד לאוזני אליאב,‏ אחיו הבכור.‏ אליאב גער באחיו הקטן בתקיפות וטען שדוד בא לשם רק כדי לצפות בשפיכות דמים.‏ אך דוד השיב לו:‏ ”מה עשיתי עתה?‏ הלוא דבר הוא [רק שאלתי שאלה]!‏” דוד המשיך לדבר בביטחון על הבסת גוליית,‏ ולבסוף הגיעו דבריו לאוזני שאול.‏ המלך ציווה שדוד יובא לפניו (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏23–31‏)‏.‏

דוד אמר למלך את הדברים המעודדים הבאים באשר לגוליית:‏ ”אל ייפול לב אדם עליו”.‏ לב שאול ואנשיו אכן נפל בקרבם בשל גוליית.‏ מטבע הדברים  הם השוו את עצמם לאותו ענק,‏ וראו את עצמם בקושי מגיעים לגובה חזהו,‏ אך זו הייתה טעותם.‏ הם דמיינו כיצד אותו ענק חמוש מביס אותם במחי יד.‏ אולם דוד לא חשב כמותם.‏ כפי שנראה בהמשך,‏ הוא ראה את המצב באור שונה לגמרי.‏ לכן הוא הציע שהוא יצא להילחם בגוליית (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏32‏)‏.‏

שאול מחה על כך:‏ ”לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להילחם עמו,‏ כי נער אתה,‏ והוא איש מלחמה מנעוריו”.‏ האם דוד באמת היה צעיר מדי?‏ לא.‏ הוא אומנם היה צעיר מכדי להתגייס לצבא ואולי היה לו מראה נערי,‏ אך כבר יצא לו שם של לוחם נועז וייתכן שהוא היה בשנות העשרה המאוחרות לחייו (‏שמואל א׳.‏ ט״ז:‏18;‏ י״ז:‏33‏)‏.‏

על מנת להניח את דעתו של שאול,‏ סיפר לו דוד כיצד הוא גבר על אריה ודוב.‏ האם הוא התרברב?‏ לא.‏ דוד ידע כיצד עלה בידו לגבור עליהם.‏ הוא אמר:‏ ”יהוה,‏ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב,‏ הוא יצילני מיד הפלשתי הזה”.‏ בסופו של דבר השתכנע שאול ואמר:‏ ”לך ויהוה יהיה עמך” (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏37‏)‏.‏

האם היית רוצה שאמונתך תהיה כאמונתו של דוד?‏ שים לב שאמונתו של דוד לא הייתה סוג של אידיאליזם או חולמנות.‏ אמונתו באלוהים התבססה על ידע מדויק וניסיון.‏ הוא ידע שיהוה הוא אל אוהב המגן על משרתיו ומגשים את הבטחותיו.‏ אם ברצוננו לטפח אמונה כזו,‏ עלינו להמשיך ללמוד על אלוהי המקרא.‏ אם נחיה לאור מה שאנו לומדים,‏ תהיה לכך השפעה טובה על חיינו ובעקבות זאת תתחזק אמונתנו (‏עברים י״א:‏1‏)‏.‏

בהתחלה ניסה שאול להלביש את דוד בבגדי המלחמה שלו.‏ ציוד המלך היה דומה לזה של גוליית,‏ והוא כלל שריון קשקשים גדול עשוי נחושת.‏ דוד ניסה ללכת כשלגופו הציוד הגדול והמסורבל,‏ ועד מהרה הבין שהוא רק יכביד עליו.‏ דוד לא קיבל הכשרה צבאית,‏ ולכן לא היה רגיל לעטות בגדי מלחמה,‏ בייחוד לא את אלה של שאול,‏ האדם הגבוה ביותר בעם ישראל!‏ (‏שמואל א׳.‏ ט׳:‏2‏)‏ הוא הסיר אותם מעליו ובחר להתייצב בלבושו הרגיל — לבוש של רועה המצויד כדי להגן על צאנו (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏38–40‏)‏.‏

דוד לקח עמו מטה רועים,‏ תיק קטן וקֶלַע.‏ הקלע אינו נראה נשק מרשים במיוחד,‏ אך למעשה היה זה כלי נשק עוצמתי.‏ הקלע היה מורכב מכיס קטן בין שתי רצועות עור,‏ והיה זה כלי הנשק האידיאלי של רועה הצאן.‏ הרועה הניח אבן בתוך הקלע,‏ סובב אותו מעל ראשו במהירות גדולה ושחרר את אחת הרצועות כדי להשליך את האבן בדיוק קטלני.‏ כלי נשק זה היה כה יעיל שבצבאות בימי קדם היו לעיתים פלוגות של קַלעים.‏

כשלרשותו ציוד זה בלבד מיהר דוד להתייצב מול האויב.‏ אנו יכולים רק לתאר לעצמנו אילו תפילות עזות נשא דוד כשהתכופף לאסוף חמישה חלוקי נחל באפיק היבש באזור העמק.‏ לאחר מכן הוא יצא לשדה הקרב — לא בהליכה,‏ אלא בריצה!‏

מה עלה במחשבותיו של גוליית כאשר ראה את יריבו?‏ הכתוב מוסר:‏ ”ויבזהו,‏ כי היה נער ואדמוני,‏ עם יפה מראה”.‏ גוליית צעק:‏ ”הכלב אנוכי כי אתה בא אליי במקלות?‏” הוא כנראה הבחין רק במטה של דוד ולא שם לב לקלע.‏ הוא קילל את דוד בשם אלוהי הפלשתים ונשבע שייתן את בשרו של יריבו העלוב לעופות השמיים ולחיות השדה (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏41–44‏)‏.‏

תגובתו של דוד היא ביטוי אמונה רב־עוצמה עד עצם ימינו.‏ תאר לעצמך כיצד אותו צעיר אומר לגוליית את המילים הבאות:‏ ”אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון,‏ ואנוכי בא אליך בשם יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת”.‏ דוד ידע שאין חשיבות רבה לכוחו ונשקו של האדם.‏ גוליית בז ליהוה אלוהים,‏ ויהוה ינקוט פעולה.‏ כפי שציין דוד,‏ ”ליהוה המלחמה” (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏45–47‏)‏.‏

ממדיו של גוליית ונשקו לא נעלמו מעיני דוד.‏ אך הוא לא נתן לכך להרתיע אותו.‏ הוא לא חזר על טעותם של שאול וצבאו.‏ דוד לא ערך השוואות  בינו לבין גוליית.‏ במקום זאת,‏ הוא חשב עד כמה קטן גוליית בהשוואה ליהוה.‏ גוליית התנשא לגובה של 9.‏2 מטרים והיה ענק בהשוואה לאנשים אחרים.‏ אך עד כמה גדול הוא היה בהשוואה לריבון היקום?‏ אין ספק שכמו כל אדם,‏ הוא היה גדול רק במעט מחרק — ובמקרה שלו,‏ חרק שיהוה עמד להשמיד!‏

דוד רץ לכיוון יריבו והוציא מתיקו אבן.‏ הוא טען את הקלע שלו וסובב אותו מעל ראשו עד שנשמע קול שריקה.‏ גוליית,‏ שעמד כנראה מאחורי נושא המגן שלו,‏ החל להתקדם לעבר דוד.‏ גובהו הרם של גוליית אולי היווה עבורו חיסרון,‏ מפני שנושא מגן בעל גובה ממוצע לא יכול היה להרים את המגן גבוה מספיק כדי להגן על ראש הענק — המטרה שאליה כיוון דוד (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏41‏)‏.‏

דוד שחרר את האבן.‏ תאר לעצמך את הדממה ששררה בשעה שהאבן נעה אל עבר המטרה.‏ יהוה ללא ספק דאג לכך שדוד לא יצטרך להשליך אבן נוספת.‏ האבן פגעה בדיוק במטרה ושקעה בתוך מצחו של גוליית.‏ הענק התמוטט ונפל על פניו ארצה!‏ נושא המגן ככל הנראה נס על נפשו.‏ דוד ניגש לגוליית,‏ לקח את חרבו של הענק וכרת את ראשו (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏48–51‏)‏.‏

סוף כל סוף שאול וחייליו אזרו אומץ.‏ בשאגת קרב אדירה הם שעטו אל עבר הפלשתים.‏ הקרב הסתיים כפי שחזה דוד באמרו לגוליית:‏ ”יהוה.‏.‏.‏ נתן אתכם בידנו” (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏47,‏ 52,‏ 53‏)‏.‏

משרתי אלוהים כיום אינם יוצאים למלחמות.‏ הזמנים הללו חלפו (‏מתי כ״ו:‏52‏)‏.‏ בכל זאת,‏ עלינו לחקות את אמונתו של דוד.‏ בדומה לו,‏ אנו צריכים לראות ביהוה דמות ממשית — האל היחיד שעלינו לשרת ולירוא.‏ ייתכן שלעיתים נחוש קטנים בהשוואה לבעיותינו.‏ אולם הבעיות שעמן אנו מתמודדים קטנות בהשוואה לכוחו האינסופי של יהוה.‏ אם נבחר לשרת את יהוה אלוהים ונאמין בו כדוד,‏ לא נירתע משום קושי או בעיה שיצוצו בדרכנו.‏ אין מכשול שיהוה אינו מסוגל לגבור עליו!‏