האם חשת פעם חסר אונים כשנמצאת ליד מישהו שהתאבל על מותו של אדם אהוב?‏ לעיתים איננו יודעים מה לומר או לעשות — ולבסוף יוצא שאיננו אומרים או עושים דבר.‏ אך יש דברים מעשיים ומועילים שנוכל לעשות.‏

לרוב כל הדרוש הוא נוכחותך,‏ ופשוט לומר שאתה משתתף בצערו של האדם.‏ בתרבויות מסוימות נהוג לחבק את האדם או לאחוז בעדינות בידו כדי להראות לו שאכפת לך.‏ אם האבל רוצה לדבר,‏ הקשב לו תוך גילוי הזדהות.‏ וחשוב מכול,‏ עשה משהו עבור המשפחה האבלה,‏ תוכל אולי לבצע מטלה שהם מתקשים לבצע,‏ כמו בישול,‏ דאגה לילדים או עזרה בסידורי ההלוויה אם הדבר רצוי.‏ גדול כוחם של מעשים אלה מן המילים הרהוטות ביותר.‏

בבוא הזמן תוכל לדבר על המנוח,‏ אולי להתמקד בכמה מתכונותיו הטובות או בחוויות משמחות.‏ שיחה כזו עשויה אף להעלות חיוך על פניו של האבל.‏ לדוגמה,‏ פאם — שאיבדה את בעלה יאן לפני שש שנים — אומרת:‏ ”אנשים מספרים לי על יאן דברים טובים שמעולם לא ידעתי,‏ וזה משמח את לבי”.‏

 ממחקרים עולה שאנשים אבלים רבים קיבלו בהתחלה תמיכה רבה,‏ אך עד מהרה נשכחו צורכיהם מכיוון שחבריהם המשיכו בשגרת חייהם העמוסה.‏ לכן עשה לעצמך למטרה לשמור על קשר קבוע עם האבל גם זמן מה לאחר האובדן.‏ * אבלים רבים מעריכים מאוד את ההזדמנות הזו לפרוק את הכאב שמלווה אותם זמן רב.‏

שים לב לדוגמתה של קאורי,‏ צעירה יפנית שחרב עליה עולמה בעקבות מות אמה ומות אחותה הגדולה 15 חודשים לאחר מכן.‏ למרבה השמחה,‏ חברים נאמנים תמכו בה לאורך כל הדרך.‏ ריטסוקו,‏ המבוגרת בהרבה מקאורי,‏ הציעה לה להיות חברתה הקרובה.‏ ”למען האמת”,‏ אומרת קאורי,‏ ”לא אהבתי את הרעיון.‏ לא רציתי שאף אחת תיקח את מקומה של אמי ולא חשבתי שמישהי מסוגלת לעשות את זה.‏ אבל בגלל הדרך שבה מאמא ריטסוקו התייחסה אליי,‏ עם הזמן התקרבתי אליה.‏ מדי שבוע יצאנו ביחד לעזור לאחרים ללמוד את המקרא והלכנו ביחד לאסיפות הקהילה.‏ היא הזמינה אותי לשתות תה,‏ הביאה לי ארוחות ופעמים רבות כתבה לי מכתבים וכרטיסי ברכה.‏ לגישתה החיובית של מאמא ריטסוקו הייתה השפעה טובה עליי”.‏

עברו 12 שנה מאז מות אמה של קאורי,‏ והיום היא ובעלה מקדישים את מרב זמנם להוראת המקרא.‏ ”מאמא ריטסוקו”,‏ אומרת קאורי,‏ ”ממשיכה להראות לי שאכפת לה ממני.‏ כשאני חוזרת למקום שבו גדלתי,‏ אני תמיד מבקרת אותה ונהנית מחברתה הבונה”.‏

דוגמה נוספת למישהי שזכתה לתמיכה ממושכת היא פולי,‏ אחת מעדי־יהוה בקפריסין.‏ בעלה של פולי,‏ סוזוס שמו,‏ היה אדם טוב לב שהציב דוגמה מעולה כמשגיח אוהב בקהילה והזמין לביתם לעיתים קרובות יתומים ואלמנות להתרועעות ולארוחה (‏יעקב א׳:‏27‏)‏.‏ למרבה הצער,‏ סוזוס נפטר מגידול במוח בגיל 53.‏ ”איבדתי את בעלי הנאמן אחרי 33 שנה של נישואין”,‏ אומרת פולי.‏

לאחר ההלוויה עברו פולי ודניאל,‏ בנה הקטן בן ה־15,‏ לקנדה.‏ שם החלו להתרועע עם חברי הקהילה של עדי־יהוה.‏ ”החברים בקהילה החדשה שלי”,‏ נזכרת פולי,‏ ”לא ידעו כלום על העבר שלנו ועל נסיבותינו הקשות.‏ אבל זה לא מנע מהם לגשת אלינו,‏ לקבל את פנינו במילים חמות ולהציע לנו עזרה מעשית.‏ עד כמה הערכתי את תמיכתם,‏ בעיקר בזמן שבני היה זקוק לאביו יותר מתמיד!‏ האחראים בקהילה גילו כלפי דניאל התעניינות אישית רבה.‏ אחד מהם במיוחד דאג להזמין את דניאל למפגשים עם חברים או לשחק במשחקי כדור”.‏ כיום פולי ודניאל עושים חיל.‏

אין ספק שקיימות דרכים רבות שבהן נוכל להציע עזרה מעשית ולנחם את האבלים.‏ בנוסף,‏ המקרא מנחם אותנו ומספק לנו תקווה נפלאה לעתיד.‏