מה אומר המקרא על נתינה?
תשובת המקרא
המקרא מעודד נתינה בתנאי שהיא נעשית ברצון ומתוך המניע הנכון. הוא גם מראה שלא רק המקבל מפיק מכך תועלת, אלא גם הנותן (משלי י״א:25; לוקס ו׳:38). ישוע אמר: ”גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל” (מעשי השליחים כ׳:35).
מתי הנתינה הולמת?
הנתינה הולמת כאשר היא נעשית ברצון. ”יעשה נא כל אחד כפי שהחליט בלבבו”, אומר המקרא, ”לא בחוסר רצון או מתוך כפייה, שכן את הנותן בשמחה אוהב אלוהים” (קורינתים ב׳. ט׳:7).
נתינה מכל הלב היא חלק מ’עבודת אלוהים הטהורה’ והרצויה בעיניו (יעקב א׳:27). אדם שעוזר בנדיבות לשרויים בצורך כביכול ”מלווה” לאלוהים ומשתף פעולה איתו (משלי י״ט:17). המקרא מלמד שאלוהים הוא זה שיגמול לנותן (לוקס י״ד:12–14).
מתי הנתינה אינה הולמת?
אם הנתינה נובעת מתוך מניעים נסתרים. כמו למשל:
כדי להרשים אנשים (מתי ו׳:2).
כדי לקבל משהו בחזרה (לוקס י״ד:12–14).
כדי לנסות ”לקנות ישועה” (תהלים מ״ט:6, 7).
אם זה מקדם מעשים או דברים שאלוהים מגנה. לדוגמה, יהיה זה פסול לתת כסף למישהו כדי שיוכל להמר, להשתמש בסמים או לשתות לשוכרה (קורינתים א׳. ו׳:9, 10; קורינתים ב׳. ז׳:1). באותו אופן, לא יהיה זה מתאים לתרום למישהו שמסוגל לדאוג לעצמו כלכלית אך מסרב לעשות זאת (תסלוניקים ב׳. ג׳:10).
אם זה בא על חשבון האחריות שקיבלנו מאלוהים. המקרא מלמד שראשי המשפחות חייבים לספק את צורכיהם של בני ביתם (טימותיאוס א׳. ה׳:8). לא יהיה זה הולם שראש משפחה ייתן לאחרים במידה כזו שתסכן את טובת משפחתו. בדומה לכך, ישוע גער באלו שסירבו לספק את צורכי הוריהם הקשישים מפני שהחשיבו את נכסיהם כ”מתנה המוקדשת לאלוהים” (מרקוס ז׳:9–13).