הזואולוגים מודעים זה זמן רב ליכולתו המדהימה של בלוט הים להיצמד בחוזקה לסלעים,‏ מזחים וגופי סירות.‏ מעריכים כי הדבק של בלוט הים חזק בהרבה מכל חומר סינתטי.‏ אך כיצד בדיוק מצליח בלוט הים להידבק למשטחים רטובים?‏ עד לא מזמן הדבר נותר בגדר תעלומה.‏

 נקודות למחשבה:‏ מחקרים הראו כי זחל בלוט הים צף במים בחיפוש אחר משטח הולם.‏ כשהוא מוצא לעצמו נקודת עגינה מתאימה,‏ נראה כי הוא מפריש שני חומרים.‏ החומר הראשון הוא שכבת יסוד (‏פריימר)‏ דוחה מים שעל גביו מופרש החומר השני,‏ המורכב מחלבון הנקרא פוספופרוטאין.‏

 שילוב שני החומרים יוצר שכבת דבק חזקה העמידה אפילו בפני בקטריות.‏ עמידותו של הדבק הזה חיונית מפני שבלוט הים יבלה את שארית חייו כשהוא דבוק לאותה הנקודה.‏

 תהליך יצירת הדבק של בלוט הים מורכב הרבה יותר מכפי שהעריכו קודם לכן.‏ אחד מחברי צוות המחקר שגילה את התהליך אמר:‏ ”‏הפתרון של הטבע לבעיית ההתמודדות עם משטח רטוב מתוחכם בצורה בלתי רגילה!‏”‏ הממצאים הללו עשויים לעזור לחוקרים לפתח דבקים לשימוש בסביבה מימית ודבקים ביולוגיים סינתטיים לשימוש במוצרי אלקטרוניקה ושתלים רפואיים.‏

 מה דעתך?‏ האם הדבק של בלוט הים התפתח בתהליך אבולוציוני?‏ או האם הוא מהווה הוכחה לקיומו של מתכנן תבוני?‏