הילדה הסתתרה במרחק בטוח והתבוננה בדבר מה בין קני הסוף.‏ היא עמדה ללא ניע ליד מימי היאור שזרמו להם בנחת,‏ כשכל שריריה דרוכים.‏ הזמן זחל לאיטו,‏ אך היא המשיכה לחכות ולהתבונן,‏ מנסה להתעלם מזמזומי החרקים סביבה.‏ עיניה היו ממוקדות בתיבה אטומה למים שהוסתרה ליד שפת היאור,‏ ובתוכה שכב אחיה התינוק.‏ ליבה נקרע מעצם המחשבה שהוא שוכב שם לבד וחסר ישע.‏ אך היא ידעה שהוריה קיבלו את ההחלטה הנכונה.‏ בזמנים האיומים ההם היה זה הסיכוי היחיד שלו להינצל.‏

הילדה הזו גילתה אומץ לב בלתי רגיל,‏ והיא עמדה לעשות מעשה אמיץ אף יותר.‏ בתוך ליבה כבר החלה להתגבש תכונה יפהפייה — אמונה.‏ וברגעים הקרובים תבוא אמונתה לידי ביטוי.‏ למעשה,‏ תכונה זו תעצב את כל מסלול חייה.‏ היא תנחה אותה עד ימי זקנתה,‏ תקופה שבה יתרחשו המאורעות המרגשים ביותר בתולדות עמה.‏ התכונה הזו גם תעזור לה כשהיא תבצע טעות חמורה.‏ מי היא הייתה?‏ ומה נוכל ללמוד מאמונתה?‏

המקרא אינו נוקב בשמה של הילדה,‏ אך אין כל ספק לגבי זהותה.‏ הייתה זו מרים,‏ בתם הבכורה של עמרם ויוכבד,‏ זוג עבדים עברים במצרים (‏במדבר כ״ו:‏59‏)‏.‏ אחיה התינוק עתיד היה להיקרא משה.‏ אהרון,‏ אחיו הגדול של משה,‏ היה כבן שלוש באותה עת.‏ איננו יודעים בת כמה הייתה מרים,‏ אך סביר להניח שהיא עוד לא הייתה בת עשר.‏

מרים חיה בתקופה אפלה.‏ המצרים החשיבו את בני עמה העברים לאיום משמעותי,‏ ולכן הם שעבדו ודיכאו אותם.‏ כשראו המצרים שעבדיהם מתעצמים ומתרבים,‏ הם התמלאו פחד ונקטו אסטרטגיה אכזרית עוד יותר.‏ פרעה ציווה להמית את כל התינוקות הזכרים מבני העברים בעת לידתם.‏ אין ספק שמרים שמעה על אמונתן של שתי המיילדות שפרה ופועה,‏ שהפרו בסתר את צו המלך (‏שמות א׳:‏8–22‏)‏.‏

מרים גם הבחינה באמונתם של הוריה,‏ עמרם ויוכבד.‏ לאחר שנולד בנם השלישי,‏ הם הסתירו אותו למשך שלושה חודשים.‏ הם לא פחדו מגזירת המלך ולא היו מוכנים להניח לבנם היפהפה למות (‏עברים י״א:‏23‏)‏.‏ אך לא הייתה זו משימה פשוטה להסתיר תינוק,‏ ובתוך זמן קצר הם ניצבו בפני החלטה כואבת.‏ יוכבד נאלצה להשאיר את התינוק במקום מסתור,‏ בתקווה שמישהו ימצא אותו ויהיה מוכן להגן עליו ולגדל אותו.‏ דמיין באיזו עוצמה היא התפללה בשעה שלקחה תיבת גומא,‏ ציפתה אותה בחֵמר ובזפת נגד מים,‏ ואז השאירה את בנה היקר ביאור.‏ ככל הנראה היא ציוותה על מרים להישאר שם כדי לראות מה יעלה בגורלו (‏שמות ב׳:‏1–4‏)‏.‏

מרים חיכתה וחיכתה,‏ ולבסוף הבחינה בתזוזה.‏ קבוצת נשים באו לרחוץ במי היאור.‏ ולא היו אלה נשים מצריות מן השורה,‏ אלא בת פרעה ומשרתותיה.‏ ליבה של מרים צנח בקרבה.‏ האם היה בכלל סיכוי שדווקא בת פרעה תפר את צו המלך ותחליט להציל את התינוק העברי?‏ אין ספק שברגעים הללו התחננה מרים לעזרת יהוה.‏

בת פרעה הבחינה ראשונה בתיבה שבין קני הסוף.‏ היא שלחה את אחת ממשרתותיה להביא אותה.‏ המקרא מספר מה עשתה בהמשך:‏ ”היא פתחה אותה וראתה את הילד,‏ והוא בכה”.‏ היא מייד הבינה לפשר העניין:‏ אם עברייה מנסה להציל את חיי בנה.‏ אך ליבה התמלא חמלה למראה התינוק היפהפה (‏שמות ב׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ מרים הייתה ערנית לכל המתרחש וקראה את הבעות פניה של בת פרעה.‏ היא הבינה שרגע האמת הגיע:‏ כעת זה הזמן להוכיח בפועל את אמונתה ביהוה.‏ היא אזרה אומץ וניגשה אל הנסיכה ובנות לווייתה.‏

איננו יודעים לאיזו תגובה יכלה לצפות בת עבדים עברייה שהעזה לפנות לבת המלך.‏ למרות זאת מרים שאלה אותה ישירות:‏ ”האם תרצי שאלך ואקרא למינקת מן העבריות להיניק עבורך את הילד?‏” זו הייתה השאלה הנכונה,‏ שהרי בת פרעה ידעה שהיא לא מסוגלת להיניק את התינוק.‏ אולי בת המלך חשבה שכדי לא למשוך תשומת לב מיותרת,‏ עדיף שהתינוק יישאר בקרב בני עמו בתקופת הנקתו.‏ אחרי כן היא תוכל להביאו לביתה כבנה המאומץ ולגדל ולחנך אותו.‏ ליבה של מרים עלץ בקרבה למשמע תשובתה התמציתית של בת פרעה:‏ ”לכי!‏” (‏שמות ב׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏

מרים רצה הביתה להוריה המודאגים.‏ דמיין אותה כולה נרגשת מספרת לאימה את החדשות.‏ אין ספק שיוכבד הבינה שיהוה כיוון את המאורעות,‏ ולכן היא הלכה עם מרים לבת פרעה.‏ יוכבד ודאי התאמצה להסתיר את תחושת ההקלה והאושר שהציפה אותה כאשר בת פרעה ציוותה עליה:‏ ”קחי את הילד הזה והיניקי אותו עבורי,‏ ואני אשלם לך” (‏שמות ב׳:‏9‏)‏.‏

באותו היום מרים למדה רבות על אלוהיה — יהוה.‏ היא למדה שהוא דואג למשרתיו ושומע את תפילותיהם.‏ היא עוד למדה שאומץ ואמונה אינם נחלתם של מבוגרים או גברים בלבד.‏ יהוה קשוב לכל משרתיו הנאמנים (‏תהלים ס״ה:‏2‏)‏.‏ כולנו כיום — צעירים כמבוגרים,‏ גברים כנשים — צריכים לזכור זאת בזמנים הקשים שבהם אנו חיים.‏

יוכבד הניקה את בנה וטיפלה בו.‏ תאר לעצמך עד כמה נקשרה מרים לאחיה לאחר שהצילה את חייו.‏ ייתכן שהיא עזרה לו ללמוד לדבר והתמוגגה משמחה כששמעה אותו מבטא לראשונה את שם יהוה אלוהיו.‏ לאחר שגדל הילד,‏ הגיע הזמן להביאו לבת פרעה (‏שמות ב׳:‏10‏)‏.‏ הפרידה הייתה קשה לכל המשפחה.‏ בת פרעה העניקה לילד את השם משה.‏ אין ספק שמרים השתוקקה לגלות איזה מין אדם הוא יהיה בבגרותו.‏ האם ימשיך לאהוב את יהוה אף שהוא עתיד לגדול בחצר המלוכה המצרית?‏

לימים התבררה התשובה.‏ עד כמה התגאתה מרים באחיה הצעיר כשהוא בגר ובחר לשרת את אלוהיו במקום לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניו בבית המלוכה של פרעה!‏ בגיל 40 הוא החליט לצדד בעמו.‏ הוא הרג מצרי שהתעלל בעבד עברי,‏ ובעקבות כך נמלט ממצרים כי נשקפה סכנה לחייו (‏שמות ב׳:‏11–15;‏ מעשי השליחים ז׳:‏23–29;‏ עברים י״א:‏24–26‏)‏.‏

ייתכן שמרים לא שמעה מאחיה בארבעים השנים הבאות כשהתגורר במדיין הרחוקה כרועה צאן אלמוני (‏שמות ג׳:‏1;‏ מעשי השליחים ז׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏ השנים חלפו,‏ ומרים הלכה והתבגרה.‏ אך היא המשיכה להתאזר בסבלנות בשעה שסבלות עמה רק הלכו והחמירו.‏

ככל הנראה מרים הייתה בשלהי שנות ה־80 לחייה כששלח אלוהים את משה חזרה למצרים כדי לגאול את עמו.‏ אהרון שימש כדוברו של משה,‏ והשניים ניגשו לפרעה כדי לבקש ממנו לשחרר את עם אלוהים.‏ אולם הוא דחה אותם מעל פניו.‏ לכן יהוה הביא עשר מכות כאזהרה למצרִים,‏ ומשה ואהרון הצטוו להתייצב שוב ושוב לפני פרעה.‏ אין ספק שלאורך כל אותה התקופה תמכה מרים בשני אחיה ועודדה אותם כמיטב יכולתה.‏ בסופו של דבר ניחתה המכה האחרונה — מכת בכורות — והגיעה העת שבני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים.‏ ראה בעיני רוחך את מרים מסייעת במרץ לבני עמה לצאת לחירות בהנהגת משה (‏שמות ד׳:‏14–16,‏ 27–31;‏ ז׳:‏1 עד י״ב:‏51‏)‏.‏

בהמשך,‏ כשהיו בני ישראל לכודים בין ים סוף לבין צבא מצרים,‏ מרים ראתה את משה נעמד מול הים ומניף את מטהו.‏ הים נחצה לשניים!‏ בשעה שהוביל משה את העם לאורך קרקעית הים היבשה,‏ הגיעה אמונתה ביהוה לשיאה!‏ אלוהיה הוא אל כול יכול המסוגל להגשים כל הבטחה (‏שמות י״ד:‏1–31‏)‏.‏

לאחר שחצה העם את הים בבטחה והמים ניחתו על פרעה וצבאו,‏ נוכחה מרים שיהוה חזק מהצבא האדיר ביותר בעולם.‏ אז פצחו הגברים בשירה ליהוה.‏ בתגובה הצטרפו הנשים לשירתם בניצוחה של מרים ואמרו:‏ ”שירו ליהוה,‏ כי נעשה מרומם עד מאוד.‏ סוס ורוכבו השליך לים” (‏שמות ט״ו:‏20,‏ 21;‏ תהלים קל״ו:‏15‏)‏.‏

היה זה רגע שיא בחייה של מרים,‏ רגע שייחרת לעד בזיכרונה.‏ בשלב זה בסיפור המקראי היא מתוארת כנביאה.‏ מרים היא האישה הראשונה במקרא שנקראה כך.‏ היא מבין הנשים היחידות ששירתו את יהוה בתפקיד מיוחד זה (‏שופטים ד׳:‏4;‏ מלכים ב׳.‏ כ״ב:‏14;‏ ישעיהו ח׳:‏3;‏ לוקס ב׳:‏36‏)‏.‏

מכאן אנו למדים שיהוה שם לב אלינו ומשתוקק לברך את מאמצינו הצנועים,‏ את סבלנותנו ואת שאיפתנו להלל אותו.‏ כל אחד מאיתנו — גבר או אישה,‏ צעיר או מבוגר — יכול להוכיח את אמונתו ביהוה.‏ אמונה כזו מסיבה לו נחת.‏ הוא לעולם אינו שוכח את אמונתנו והוא תמיד שמח לגמול לנו על כך (‏עברים ו׳:‏10;‏ י״א:‏6‏)‏.‏ איזו סיבה מעולה לחקות את אמונתה של מרים!‏

זכויות מיוחדות ומעמד גבוה הם ברכה,‏ אך טמונה בהם גם סכנה.‏ כשבני ישראל יצאו מעבדות לחירות,‏ מרים ככל הנראה הייתה האישה הבולטת ביותר בעם.‏ האם היא תיפול במלכודת הגאווה והשאפתנות?‏ (‏משלי ט״ז:‏18‏)‏ למרבה הצער,‏ לזמן מה זה בדיוק מה שקרה.‏

כמה חודשים לאחר יציאת מצרים הגיעה אל משה מרחוק קבוצת אנשים — יתרו,‏ חותנו,‏ ועימו ציפורה,‏ האישה שנשא משה במרוצת 40 שנות שהותו במדיין,‏ ושני בניהם.‏ זמן מה קודם לכן שבה ציפורה למשפחתה במדיין,‏ אולי לשם ביקור,‏ וכעת הביא אותה אביה למחנה ישראל (‏שמות י״ח:‏1–5‏)‏.‏ תאר לעצמך איזו התרגשות עוררה ביאתם בקרב העם.‏ אין ספק שרבים השתוקקו לפגוש את אשתו של האדם שבו בחר אלוהים כדי להוציאם ממצרים.‏

האם גם מרים שמחה על בואה?‏ אולי בהתחלה.‏ אך נראה שעם הזמן התפתחה גאווה בליבה.‏ ייתכן שהרגישה מאוימת וחששה שציפורה תתפוס את מקומה בתור האישה הבולטת ביותר בעם.‏ לכן היא ואהרון החלו לומר דברים שליליים,‏ וכפי שבדרך כלל קורה,‏ דבריהם הפכו מהר מאוד למרירים וזדוניים.‏ בהתחלה הם התלוננו על ציפורה משום שהייתה כושית * ולא אחת מבני ישראל.‏ אך תלונותיהם הידרדרו לכדי תלונות נגד משה עצמו:‏ ”האם רק דרך משה דיבר יהוה?‏ האם לא גם דרכנו דיבר?‏” (‏במדבר י״ב:‏1,‏ 2‏)‏.‏

מדברי מרים ואהרון ניכר שרעל הרסני החל לבעבע בקרבם.‏ השניים לא היו מרוצים מהמעמד שהקנה יהוה למשה,‏ והם ביקשו לעצמם יותר סמכות והשפעה.‏ האם המרמור שלהם נבע מכך שמשה היה אדם שתלטן,‏ גאוותן ורודף כבוד?‏ אין ספק שהיו לו מגרעות,‏ אך שאפתנות וגאווה לא היו ביניהן.‏ דבר־אלוהים מציין:‏ ”האיש משה היה עניו מאוד,‏ יותר מכל אדם על פני האדמה”.‏ מרים ואהרון עברו את הגבול והעמידו את עצמם בסכנה,‏ שהרי הכתוב אומר:‏ ”יהוה הקשיב” (‏במדבר י״ב:‏2,‏ 3‏)‏.‏

לפתע קרא יהוה לשלושת האחים לבוא לאוהל מועד.‏ עמוד הענן האדיר,‏ שייצג את נוכחות יהוה,‏ ירד ועמד בפתח האוהל.‏ אז דיבר יהוה.‏ הוא גער במרים ובאהרון והזכיר להם אילו יחסים מיוחדים יש לו עם משה ועד כמה הוא סומך עליו.‏ יהוה שאל:‏ ”מדוע אפוא לא יראתם לדבר נגד עבדי,‏ נגד משה?‏” מרים ואהרון ודאי רעדו מפחד.‏ חוסר הכבוד שלהם כלפי משה היה שקול בעיני יהוה לחוסר כבוד כלפיו (‏במדבר י״ב:‏4–8‏)‏.‏

ככל הנראה מרים הציתה את העניין ולחצה על אחיה הצעיר לצדד בה בתלונותיה נגד גיסתם.‏ זה מסביר מדוע מרים היא זו שנענשה.‏ יהוה הכה אותה בצרעת.‏ המחלה המזוויעה הפכה אותה ל”לבנה כשלג”.‏ אהרון מייד פנה למשה והתחנן בענווה למחילה ואמר:‏ ”נהגנו בטיפשות בעשותנו זאת”.‏ ברוב ענוותו החל משה לצעוק אל יהוה ולבקש:‏ ”אלוהים,‏ רפא נא אותה!‏ אנא ממך!‏” (‏במדבר י״ב:‏9–13‏)‏ הכאב שניכר בתגובתם של שני האחים חושף עד כמה הם אהבו את אחותם הבכורה חרף מגרעותיה.‏

יהוה נהג ברחמים וריפא את מרים לאחר שהתחרטה.‏ אך הוא ציווה שהיא תושם בהסגר לשבעה ימים מחוץ למחנה ישראל.‏ היה זה משפיל מאוד להישמע לצו ולעזוב את המחנה בבושת פנים.‏ אך אמונתה הצילה אותה.‏ בתוך תוכה היא ידעה שאביה,‏ יהוה,‏ פועל בצדק ומטיל עליה מוסר מתוך אהבה.‏ לכן היא פעלה כפי שנתבקשה.‏ בשעה שישבה שבוע בבדידות,‏ כל המחנה המתין לה.‏ בתום שבעת הימים שוב הוכיחה מרים את אמונתה והסכימה בענווה שמישהו ישיב אותה למחנה (‏במדבר י״ב:‏14,‏ 15‏)‏.‏

יהוה מטיל מוסר על מי שהוא אוהב (‏עברים י״ב:‏5,‏ 6‏)‏.‏ מכיוון שאהב את מרים,‏ הוא לא יכול היה להתעלם מגאוותה.‏ המוסר כאב אבל הוא הציל אותה.‏ היא הגיבה למוסר ברוח טובה,‏ ובזכות כך חזרה להיות רצויה בעיני אלוהים.‏ היא זכתה לחיות כמעט עד סוף נדודי בני ישראל במדבר.‏ מרים מתה בקדש שבמדבר צין,‏ כשהייתה ככל הנראה כמעט בת 130 * (‏במדבר כ׳:‏1‏)‏.‏ כעבור מאות שנים הביע יהוה ברוב אהבתו את הוקרתו כלפי שירותה הנאמן של מרים.‏ הוא הזכיר לעמו ביד מיכה הנביא:‏ ”מבית עבדות פדיתיך;‏ שלחתי לפניך את משה,‏ אהרון ומרים” (‏מיכה ו׳:‏4‏)‏.‏

אנו יכולים ללמוד רבות מחיי מרים.‏ עלינו להגן על החלשים ולדבר באומץ ברגע האמת,‏ כפי שעשתה מרים בילדותה (‏יעקב א׳:‏27‏)‏.‏ בדומה למרים,‏ עלינו לחלוק בשמחה את דברי אלוהים עם הזולת (‏רומים י׳:‏15‏)‏.‏ עלינו גם ללמוד מדוגמתה ולהימנע מרעל הקנאה והמרירות (‏משלי י״ד:‏30‏)‏.‏ וכמו מרים,‏ גם אנחנו צריכים להגיב בענווה כשיהוה מטיל עלינו מוסר (‏עברים י״ב:‏5‏)‏.‏ כך נוכל לחקות את אמונתה של מרים.‏