דמיין לעצמך מוצב צבאי מבודד המשקיף על אזור סלעי צחיח.‏ לעיני החיילים הפלשתים הנמצאים שם נגלה מחזה מעניין בנוף החדגוני:‏ שני גברים מקרב בני ישראל ניצבים מעבר לגיא.‏ החיילים משועשעים מהעניין ואינם חשים מאוימים.‏ הפלשתים משלו זמן רב על בני ישראל,‏ ואנשי ישראל נאלצו לפנות אליהם כדי להשחיז את כלי החקלאות שלהם.‏ משום כך חיילי ישראל דלים בנשק.‏ ולא זו בלבד,‏ מדובר רק בשני לוחמים.‏ גם אם הם היו חמושים,‏ מה כבר היה בכוחם לעשות?‏ הפלשתים קראו לעברם בבוז:‏ ”עלו אלינו,‏ ונודיעה אתכם דבר [נלמד אתכם לקח]!‏” (‏שמואל א׳.‏ י״ג:‏19–23;‏ י״ד:‏11,‏ 12‏)‏.‏

למעשה,‏ מישהו באמת עמד ללמוד לקח,‏ אבל היו אלה הפלשתים.‏ השניים רצו מטה,‏ חצו את הגיא והחלו להעפיל במעלה המדרון.‏ הוא היה כה תלול שהם נאלצו להשתמש בידיהם וברגליהם,‏ אך הם המשיכו לטפס על גבי הסלעים והתקדמו היישר אל המוצב (‏שמואל א׳.‏ י״ד:‏13‏)‏.‏ כעת הפלשתים יכלו להבחין שהראשון מבין השניים חמוש,‏ ומאחוריו נושא כליו.‏ אולם האם באמת היה בכוונת האיש להילחם בחיל מצב שלם רק בעזרת נושא כליו?‏ האם הוא יצא מדעתו?‏

הוא לא יצא מדעתו;‏ הוא היה איש אמונה.‏ שמו היה יהונתן,‏ וסיפורו טומן בחובו לקחים רבים עבור עובדיו האמיתיים של אלוהים כיום.‏ אומנם איננו משתתפים במלחמות,‏ אך אנו יכולים ללמוד רבות מאומץ הלב,‏ הנאמנות וחוסר האנוכיות של יהונתן.‏ מאפיינים אלה נחוצים לנו לבניית אמונה אמיתית (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ מתי כ״ו:‏51,‏ 52‏)‏.‏

על מנת להבין מדוע הסתער יהונתן על המוצב,‏ עלינו להתוודע תחילה לרקע שלו.‏ יהונתן היה בנו הבכור של שאול,‏ המלך הראשון של ישראל.‏ כאשר נמשח שאול למלך,‏ יהונתן כבר היה אדם בוגר.‏ הוא ככל הנראה היה בן 20 או יותר.‏ נראה שליהונתן היה קשר קרוב עם אביו,‏ אשר נהג להיוועץ בו.‏ בימים ההם שאול לא היה רק אדם גבה קומה,‏ נאה ולוחם אמיץ.‏ הוא גם התאפיין בתכונות חשובות יותר – אמונה וענווה.‏ יהונתן יכול היה להבין מדוע משח אותו יהוה למלך.‏ אפילו שמואל הנביא אמר שאין כשאול בכל הארץ (‏שמואל א׳.‏ ט׳:‏1,‏ 2,‏ 21;‏ י׳:‏20–24;‏ כ׳:‏2‏)‏.‏

יהונתן ודאי ראה זאת לזכות להילחם תחת פיקודו של אביו נגד אויביו של עם יהוה.‏ המלחמות האלה לא היו כמו המלחמות הלאומניות בימינו.‏ באותם ימים בני ישראל היו העם שבחר אלוהים לשאת את שמו,‏ והם היו תחת מתקפות חוזרות ונשנות מצד עמים עובדי אלילים.‏ הפלשתים,‏ שעסקו בפולחן מתועב של אלי כזב כגון דגון,‏ ניסו לא אחת לדכא את עמו הנבחר של יהוה ואף להשמידו.‏

לכן עבור חיילים כמו יהונתן הלחימה הייתה דרך להוכיח את נאמנותם ליהוה אלוהים.‏ יהוה בירך את יהונתן על מאמציו.‏ זמן קצר לאחר שהפך שאול למלך,‏ הוא מינה את בנו לפקד על אלף חיילים.‏ יהונתן הנהיג אותם במתקפה על חיל מצב פלשתי בגבע.‏ אף שהיו דלים בנשק,‏ בעזרת יהוה נחל יהונתן ניצחון.‏ בתגובה גייסו הפלשתים כוח צבאי עצום.‏ רבים מחייליו של שאול נתקפו חרדה.‏ חלקם ברחו והתחבאו,‏ ומעטים אף ערקו לצבא האויב.‏ אך יהונתן לא איבד את אומץ ליבו (‏שמואל א׳.‏ י״ג:‏2–7;‏ י״ד:‏21‏)‏.‏

ביום המתקפה המתוארת בתחילת המאמר חמק יהונתן מהמחנה עם נושא כליו.‏ בהתקרבם למוצב הפלשתי במכמש,‏ גולל יהונתן את תוכניתו באוזני נושא כליו.‏ הם יתגלו לעיני החיילים הפלשתים במוצב.‏ אם הפלשתים יקראו להם לעלות ולהילחם,‏ יהיה זה האות שיהוה יעזור להם.‏ נושא הכלים הסכים ללא היסוס לתוכנית.‏ אין ספק שדבריו העוצמתיים של יהונתן הפיחו בו נחישות:‏ ”אין ליהוה מעצור להושיע ברב או במעט” (‏שמואל א׳.‏ י״ד:‏6–10‏)‏.‏ מהי כוונת דבריו?‏

יהונתן הכיר היטב את אלוהיו.‏ הוא ידע שבעבר עזר יהוה למשרתיו להביס אויבים שנהנו מיתרון מספרי ניכר.‏ במקרים מסוימים הוא אף הנחיל ניצחון לעמו באמצעות אדם אחד (‏שופטים ג׳:‏31;‏ ד׳:‏1–23;‏ ט״ז:‏23–30‏)‏.‏ לפיכך יהונתן הבין שהגורם המכריע הוא לא מספרם של משרתי אלוהים,‏ כוחם או כלי הנשק שבידם,‏ אלא אמונתם.‏ יהונתן גילה אמונה ונתן ליהוה לקבוע אם הוא ונושא כליו צריכים להתקיף את המוצב.‏ הוא בחר סימן שבאמצעותו ידע אם יהוה תומך בתוכניתו.‏ לאחר שקיבל את האישור מיהוה,‏ נחלץ יהונתן קדימה ללא חת.‏

שים לב לשני היבטים באמונתו של יהונתן.‏ ראשית,‏ הייתה לו יראת כבוד עמוקה כלפי יהוה אלוהיו.‏ הוא ידע שהאל העליון אינו זקוק לבני אדם כדי להגשים את מטרותיו,‏ אך הוא חפץ לברך את משרתיו הנאמנים (‏דברי הימים ב׳.‏ ט״ז:‏9‏)‏.‏ שנית,‏ יהונתן חיפש ראיות לתמיכת יהוה לפני שפעל.‏ כיום איננו מצפים לקבל אותות פלאיים מאלוהים כדי לדעת אם הוא יתמוך בהחלטותינו.‏ המקרא כולו,‏ שנכתב בהשראת אלוהים,‏ מצוי בידנו.‏ לכן יש ברשותנו כל הדרוש לנו כדי להבין את רצון אלוהים (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏ האם אנו שוקלים בקפידה את עקרונות המקרא לפני קבלת החלטות חשובות?‏ אם כן,‏ אנו מוכיחים שרצון אלוהים חשוב לנו יותר מרצוננו אנו,‏ בדומה ליהונתן.‏

השניים,‏ הלוחם ונושא הכלים,‏ הסתערו במעלה המדרון התלול אל עבר המוצב.‏ סוף כל סוף התחוור לפלשתים שהם נתונים במתקפה,‏ והם שלחו אנשים להילחם בפולשים.‏ לפלשתים היה לא רק יתרון מספרי אלא גם יתרון גובה.‏ הם היו אמורים להיפטר בקלות מהשניים.‏ אולם יהונתן הִכה חייל אחר חייל,‏ ומאחוריו הלך נושא כליו והמית אותם.‏ באותו שטח קטן חיסלו השניים 20 מחיילי האויב.‏ אך יהוה עשה מעבר לכך.‏ אנו קוראים:‏ ”ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל העם.‏ המצב והמשחית חרדו גם המה,‏ ותרגז [תרעד] הארץ ותהי לחרדת אלוהים” (‏שמואל א׳.‏ י״ד:‏15‏)‏.‏

שאול ואנשיו התבוננו מרחוק במהומה ובבהלה שפשטו במחנה הפלשתים,‏ אשר החלו לטבוח איש ברעהו (‏שמואל א׳.‏ י״ד:‏16,‏ 20‏)‏.‏ בני ישראל אזרו אומץ ופתחו במתקפה.‏ ייתכן שהם לקחו את כלי הנשק של החללים הפלשתים.‏ יהוה הנחיל לעמו ניצחון כביר באותו היום.‏ מאז אותם ימים מרגשים יהוה לא השתנה.‏ אם נשים בו את מבטחנו,‏ כדוגמת יהונתן ונושא כליו עלום השם,‏ לעולם לא תהיה לנו סיבה להתחרט על החלטתנו (‏מלאכי ג׳:‏6;‏ רומים י׳:‏11‏)‏.‏

אומנם יהונתן נחל ניצחון,‏ אך שאול היה בעיצומה של מפלה.‏ הוא עשה מספר טעויות חמורות.‏ הוא המרה את פי שמואל,‏ נביא יהוה,‏ והקריב קורבן שאמור היה להקריב שמואל,‏ שהיה גם לוי.‏ כאשר הגיע שמואל,‏ הוא אמר לשאול שבשל חוסר צייתנותו,‏ מלכותו לא תעמוד.‏ בהמשך שלח שאול את אנשיו לשדה הקרב והטיל עליהם שבועה לא־הגיונית:‏ ”ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב וניקמתי מאויביי!‏” (‏שמואל א׳.‏ י״ג:‏10–14;‏ י״ד:‏24‏)‏.‏

דבריו של שאול רמזו על השינוי השלילי שחל בו.‏ האם האדם העניו והרוחני הפך לאדם שאפתן ואנוכי?‏ אחרי הכול,‏ יהוה מעולם לא ציווה להטיל מגבלה לא־הגיונית שכזו על החיילים האמיצים שלחמו ללא ליאות.‏ ומה לגבי העובדה ששאול התנסח בלשון יחיד כשאמר ”ניקמתי מאויביי”?‏ האם עולה מדבריו שהוא חשב שבמלחמה הזו הכול סובב סביבו?‏ האם הוא שכח שמה שחשוב הוא להוציא לפועל את משפטי יהוה ולא לממש את רצונו בנקמה,‏ תהילה וכיבוש?‏

יהונתן לא היה מודע לשבועה של אביו.‏ מותש מהלחימה המאומצת,‏ הוא טבל את מטהו ביערת דבש וטעם מן הדבש.‏ מייד שבו אליו כוחותיו.‏ אחרי כן אחד מאנשיו סיפר לו על איסור האכילה שכפה עליהם אביו.‏ יהונתן השיב:‏ ”עכר אבי את הארץ.‏ ראו נא,‏ כי אורו עיניי כי טעמתי מעט דבש הזה.‏ אף כי לוא [על אחת כמה וכמה אילו] אכול אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא!‏ כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים” (‏שמואל א׳.‏ י״ד:‏25–30‏)‏.‏ הוא צדק.‏ יהונתן היה בן נאמן,‏ אך נאמנותו לא הייתה עיוורת.‏ הוא לא הסכים באופן אוטומטי עם כל החלטותיו ומעשיו של אביו,‏ ובשל גישתו המאוזנת הוא זכה לכבוד מצד אחרים.‏

כשגילה שאול שיהונתן הפר את האיסור,‏ הוא עדיין לא היה מוכן להכיר בכך שהצו שנתן היה אווילי.‏ למעשה,‏ הוא אף דרש להמית את בנו.‏ יהונתן לא התווכח ולא התחנן לרחמים.‏ שים לב לתגובתו המרשימה.‏ ללא שמץ אנוכיות הוא הכריז:‏ ”הנני אמות!‏” אך בני ישראל הרימו קול מחאה:‏ ”היונתן ימות,‏ אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?‏ חלילה!‏ חי יהוה,‏ אם ייפול משערת ראשו ארצה;‏ כי עִם אלוהים עשה היום הזה”.‏ ומה הייתה התוצאה?‏ לבסוף שמע שאול לקול ההיגיון.‏ הכתוב מוסר:‏ ”ויפדו העם את יונתן, ולא מת” (‏שמואל א׳.‏ י״ד:‏43–45‏)‏.‏

בשל אומץ ליבו,‏ חריצותו ורוח ההקרבה שלו,‏ קנה לעצמו יהונתן שם טוב.‏ כאשר נשקפה לו סכנה,‏ שמו הטוב הציל את חייו.‏ טוב נעשה אם נחשוב איזה שם אנחנו עושים לעצמנו מדי יום ביומו.‏ במקרא נאמר ששם טוב הוא דבר יקר ערך (‏קהלת ז׳:‏1‏)‏.‏ בדומה ליהונתן,‏ אם נעשה מאמץ לרכוש שם טוב אצל יהוה,‏ יהיה ברשותנו נכס יקר.‏

חרף מגרעותיו של שאול המשיך יהונתן להילחם בנאמנות לצידו לאורך כל השנים.‏ נוכל רק לתאר לעצמנו את גודל אכזבתו בראותו את אביו מפתח גישה מרדנית וגאווה.‏ אפלה החלה להשתלט על אביו,‏ ולא היה בכוחו של יהונתן לעשות דבר.‏

הבעיה הגיעה לשיאה כאשר ציווה יהוה על שאול לצאת למלחמה נגד העמלקים.‏ רשעתם הייתה כה רבה שעוד בימי משה ניבא יהוה שהם יימחו מעל פני האדמה (‏שמות י״ז:‏14‏)‏.‏ שאול נצטווה להשמיד את כל הצאן והבקר ולהרוג את אגג,‏ מלך עמלק.‏ שאול ניצח בקרב,‏ ללא ספק בעזרת יהונתן שנלחם כתמיד באומץ תחת פיקודו.‏ אך שאול המרה את פי יהוה בעזות מצח.‏ הוא חס על חייו של אגג ועל מיטב הצאן והבקר.‏ שמואל הנביא הכריז את פסק הדין הסופי שגזר יהוה על שאול:‏ ”יען מאסת את דבר יהוה,‏ וימאסך ממלך” (‏שמואל א׳.‏ ט״ו:‏2,‏ 3,‏ 9,‏ 10,‏ 23‏)‏.‏

זמן קצר לאחר מכן הסיר יהוה את רוח קודשו משאול.‏ ללא תמיכתו האוהבת של יהוה,‏ היה נתון שאול לתנודות קיצוניות במצב הרוח,‏ התקפי זעם וחרדות עזות.‏ נדמה היה שרוח רעה מאת אלוהים תפסה את מקומה של הרוח הטובה (‏שמואל א׳.‏ ט״ז:‏14;‏ י״ח:‏10–12‏)‏.‏ כמה כאב ליהונתן לראות את השינוי הנורא שחל באביו,‏ שהיה בעבר אדם הגון.‏ על אף כל זאת,‏ יהונתן נותר נאמן ליהוה.‏ הוא תמך באביו ככל יכולתו,‏ ובעת הצורך לא חשש לומר לו את האמת בצורה ישירה.‏ אך הוא תמיד התמקד באלוהיו ואביו השמימי,‏ יהוה,‏ שאינו משתנה לעולם (‏שמואל א׳.‏ י״ט:‏4,‏ 5‏)‏.‏

האם קרה לך שאדם היקר לליבך,‏ אולי קרוב משפחה,‏ השתנה לרעה לנגד עיניך באופן דרסטי?‏ זהו מצב קורע לב.‏ דוגמתו של יהונתן מזכירה לנו את מה שנכתב מאוחר יותר בספר תהלים:‏ ”[גם אם] אבי ואימי עזבוני,‏ ויהוה יאספני” (‏תהלים כ״ז:‏10‏)‏.‏ יהוה הוא אל נאמן.‏ גם אם בני אדם לא־מושלמים יאכזבו אותך קשות,‏ יהוה יפרוש עליך את חסותו ויהיה עבורך האב הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת.‏

סביר להניח שנודע ליהונתן שבכוונת יהוה לקחת את המלוכה משאול.‏ כיצד הוא הגיב?‏ האם הוא תהה איזה מין שליט הוא יוכל להיות?‏ האם היו לו שאיפות לתקן את העוולות שביצע אביו ולהציב דוגמה טובה בתור מלך נאמן השומע בקול אלוהים?‏ לא נוכל לדעת מה עלה במחשבותיו;‏ כל שידוע לנו הוא ששאיפות מעין אלו לא יכלו להתממש.‏ האם עולה מכאן שיהוה נטש את משרתו הנאמן?‏ כלל וכלל לא.‏ הוא שימר את סיפורו של יהונתן במקרא כדוגמה מעולה לחברות נאמנה.‏ חברות זו תהיה נושא המאמר הבא שיפורסם על יהונתן.‏